מספר אותיות התורה
ואמצע התורה
מאמר מרכז ומסכם מחקרים שונים ביניהם ששמותיהם בתוך המאמר.
מצאנו בספר מגלה עמוקות אופן קפ"ו את המאמר הבא: לכל אחד מישראל יש לנשמה שלו אות אחת מששים רבוא אותיות התורה כו' וכן ישראל:"ישראל" נוטריקון : "י'ש ש'שים ר'בוא א'ותיות ל'תורה" 600,000 אותיות. האמנם ?
הגאון ר' יאיר חיים בכרך בספרו חוות יאיר סי' רל"ה העיר על דברי ה"מגלה עמוקות" הנזכרים :"אי אפשר לשכלי הדל להולמו אחרי שסכום פסוקי תורה בחומשין הם ה' אלפים תתמ"ה (5845) ובש"ס קידושין שיובא להלן נאמר: ה' אלפים תתפ"ח- 5885)נמצא. אפילו היה בכל פסוק מאה אותיות אי אפשר שיהיו ששים רבוא שהרי אין בתורה ששת אלפים פסוקים….
הגאון רבי אברהם אזולאי בספרו חסד לאברהם מעיין ב' נהר י"א כותב:"דע שאותיות התורה אינם עולים יותר מ"ל"א רבוא כו' אבל הכוונה לחשבון אותיות האלפ"א בית"א עם אותיות מנצפ"ך אשר כל אות ואות נכתב במילוי ומילוי דמילוי על דרך זה: א' =אל"ף למ"ד פ"א…(וגם כאן לא נמצא פתרון כי המספרים עברו את הסכום 600,000 …)
יש המבינים כי כל אות בנויה ממספר אותיות, לדוגמא : האות כל אות "א" נחשבת ל-3 אותיות שהרי היא בנויה מ"י-ו-י" או האות "ש" גם היא בנויה לפחות מ-3 חלקים…. האות "מ" – 2 חלקים וכן על זה הדרך…
ויש מבינים את המאמר יש ששים (אותיות בתורה..הן 22 האותיות שאפשר לחלק כל אות למספר חלקים ומימלא האותיות א-ב הנכתבות בתורה ששי הן!
דיעה אחרת מצאנו שכתב הרב התניא בליקוטי תורה פרשת בהר (מ"ג ע"ד) ששים רבוא נשמות הן ששים רבוא אותיות שבתורה, הגם דבכתב אין נמצא ששים רבוא אותיות בתורה היינו מפני אותיות המשך שהן אותיות אהו"י שבכלל הנקודות שאינם בכתב אבל ישנו במחשבה אך איזה מהנקודות הם אינו ידוע לנו "
בספר "מדבר קדמות" , החיד"א מציין כי אכן הצליח להבין מאמר סתום זה וכך כותב: "וחזה הוית בליקוטי גורי האר"י זצ"ל על פסוק תכון תפלת י קטורת שכתוב חז"ל ראויה היתה תורה שתהיה ששים רבוא אותיות. ובגניזת האור הראשון נגנז שליש העליון כמו שנתמעטו כנפי החיות ונשארו ארבעים רבוא ותתקמ"ה כמספר הרקיעים… ואין הכוונה ששים רבוא לאותיות שבתורה הנמצאת אצלינו אלא בתורה החרותה בלוחות הדברים אמורים…"
המקור לספירת פסוקים ואותיות התורה והסימנים לכך, מובאים במסכת קידושין (ל' ע"א)
"לפיכך נקראו ראשונים סופרים – שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים:
וא"ו דגחון – חציין של אותיות של ס"ת,
דָּרֹש דָּרַש – חציין של תיבות, (ויקרא יג,לג)
והִתְגַּלָּח – של פסוקים, (תהילים פ,יד)
יְכַרְסְמֶנָה חֲזִיר מִיָּעַר – עי"ן דיער חציין של תהילים, (שם עח, לח)
והוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן – חציו דפסוקים.
בעי רב יוסף: (תירגום הקטע יובא להלן) וא"ו דגחון שהאי גיסא או מהאי גיסא? א"ל: ניתי ס"ת ואימנינהו, מי לא אמר רבה בר בר חנה: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום? א"ל: אינהו בקיאי בחסירות ויתירות, אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף: והתגלח מהאי גיסא או מהאי גיסא? א"ל אביי: פסוקי מיהא ליתו לימנוי'? בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בר אדא אמר, במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי: ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן" (שמות יט,ט). (תירגום:: ר' יוסף שאל האם ו"ו שבמילה גחון נמצאת בסוף החצי הראשון או בתחילת החצי השני. וכנ"ל נסתפק לגבי והתגלח שהוא חצי הפסוקים ולשאלת אביי שיביאו ספר תורה וימנו ענה ר' יוסף שאין אנו בקיאים לא במספר האותיות מחמת שאיננו יודעים במדוייק כתיב חסר ומלא, וכן איננו בקיאים איך לפסק את הפסוקים. והראיה שבפסוק שאצלנו הוא אחד – נפסק בארץ ישראל לשלשה חלקים). המעיין והחוקר "יגלה", כי כל הנתונים שמוסרת לנו הגמרא אינם מתאימים למה שאנחנו מחזיקים בידינו היום והפער הוא גדול ואפילו גדול מאוד!
הבה ונבדוק יותר לעומק עפ"י גדולי ישראל שכבר ביררו סוגיא זו. בשם הגאון הרב יעקב לויפר הי"ו – דברי החכמה הבאים הינם ציטוטים מכתבתו של הרב לויפר.
מספר אותיות התורה– גם בעזרת דיוק המחשב
רבי יעקב שור מחבר ספר "משנת רבי יעקב" על התוספתא. (דף ד' אות ג') הגר"י שור ספר בקפדנות ובדיוק מוחלט את כל אותיות התורה וגילה:
מנין אותיות התורה הוא 304,805 – דבר שכבר מובא בספר "עשרה מאמרות" לרמ"ע מפאנו. צא וחשב…מה היא האות האמצעית בתורה? לפי זה, האות האמצעית בתורה (152,403) היא הו"ו במילת "והוא" שבפסוק אִשֶה הוא לה' (ויקרא ח,כח). עוד בדק הגר"י שור את אשר נאמר במקורות שהבאנו לעיל (בקידושין) וספר את האותיות מתחילת התורה ועד ו"ו דגחון, ומצא שהמספר הוא 157,236. כלומר – פער של 4833 אותיות לפני ו"ו דגחון! גם אם נאמר שאנו לא בקיאים בחסרות ויתירות הרי שמספר כזה של טעויות הוא מספר עצום ולא מתקבל על הדעת. ד"ר ר' משה כץ מביא שלפי סריקת המחשב אזי האות א' במילת 'הוא' היא האות האמצעית. אות אחת ליד זו שהצביע עליה הגר"י שור.
"דרש דרש" אמצע התורה- האמנם?
כנ"ל לגבי אמצע התיבות שהוא דָּרֹש דָּרַש לפי הגמרא, לפי ספירת הגר"י שור נמצאות בתורה 79,980 מילים. אך כבר לפניו בשנת תרס"ה נכתב בספר אהבת תורה לר' פנחס זלמן סג"ל איש הורוויץ שמנין תיבות התורה הוא 79,976 (כך גם מודפס היום בהרבה מהדורות של החומש בסוף ספר דברים). חצי המילים לפי זה נמצא בין המילים אֶל יְסוֹד (ויקרא ח, טו) 933 מילים לפני 'דּרֹש דַּרָש'! וכנ"ל,
"והתגלח" חציין של פסוקים- האמנם-?
למרות אי התאמה בין מספר הפסוקים במציאות ועל פי מה שנאמר…יש המסבירים כי משה רבינו חיבר גם מגילות שונות בעיניני דברי העולם והשגחת ה' עליהם, אשר המגילות הללו מסר לבני ישראל בהיותם תחת סבל מצריים שישתעשעו בהן בעת שביתתם ויתנחמו מיגונם ראה שמות רבה פ"ה ועוד עיין בבא בתרא ט"ו ע"א.
עיין בויקרא רבה פ"א: עשרה שמות נקראו לו למשה …אף שמעיה שמו. אתא ר' יהושוע בר נחמני ופירש פסוק זה:"ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר (דבה"י א כ"ד ו) שמעיה ששמע ה'י-ה תפלתו, בן נתנאל הסופר בן שניתנה לו התורה מיד ליד הסופר שהיה סופרן של ישראל.
ומכאן נלמד כי לגבי 'והִתְגַּלָּח – חציין של פסוקים', לפי מנין הפסוקים שבידינו אזי חצי התורה בפסוקים הוא וַיָּשֶם עָלָיו אֶת הַחֹשֶן (ויקרא ח, ח). 160 פסוקים לפני 'והתגלח'! (דבר זה כבר מובא בתשובות הגאונים וקרוב לזה צויין במסורת הש"ס על הדף בקידושין שם) ושוב, ההפרש הכללי הוא 320 פסוקים יותר מאשר אצלנו.
[אם נשים לב, אזי לפי הנתונים שבידינו נמצאים אמצעי האותיות המילים והפסוקים קרוב למדי זה לזה. כולם בפרק ח' בפשת צו. בפסוקים ח, טו, כא. כלומר המרחק מקצה לקצה הוא 14 פסוקים. כך גם מסתבר אם נצא מתוך הנחה שאין בחצי אחד של התורה פסוקים ארוכים יותר מבחצי השני. ואילו לפי הנתונים הכתובים בגמרא, האמצעים עצמם רחוקים למדי זה מזה. אמצע המילים נמצא בפרשת שמיני (י,טז). ואילו אמצע הפסוקים הוא בחצי השני של פרשת תזריע (יג,לג) מרחק של 93 פסוקים. עוד הבדל הוא שלמניננו אמצע הפסוקים הוא הראשון (ח,ח) אמצע המילים הוא השני (ח, טו) ואמצע האותיות הוא השלישי (ח, כח). לפי מנין הגמרא הראשון הוא אמצע המילים (י, טז) השני הוא אמצע האותיות (יא,מב) והשלישי הוא אמצע הפסוקים (יג,לג)]
לגבי הפסוקים היה אפשר אולי לומר ש'אנן בפסוקי לא בקיאינן'. אך לגבי האותיות זה כבר תמוה ביותר, הדיוק בהעתקת ספרי התורה בכל הדורות הוא דבר פלא שאין דומה לו. העם היהודי הנפוץ בכל קצווי תבל וספרי התורה מתאימים כולם זה לזה ואין ביניהם אלא הבדלים ספורים שידועים ומפורסמים מקדמת דנא. כולם מכירים את המצוין בחומשים (דברים כג,ב) על פְּצוּעַ דַּכָּה – בס"ת אשכנזים כתיב דַּכָּא באל"ף. על כל חסר ויתר נשפכו נהרות של דיו ועסקו בהם גדולי חכמי ישראל כגון הרמ"ה והמאירי ומנחת שי וחכמי המסורה בדורות קודמים שהעבירו מסורה מדוייקת לפרטי פרטים והניחו סימנים על כל דבר ודבר, (ולדוגמא, המנחת שי (שמות כה, כב) מתפלא על רש"י וראב"ע וחזקוני שבספריהם כתוב ו"ו נוספת שאיננה אצלנו, וכותב שלא מצא דבר כזה בשום מקום) ופתאום 9666 אותיות שנעלמו מספרי התורה שלנו ואף אחד לא יודע מהם? דבר זה לא ניתן להאמר כלל.
זולת זאת, כל זה לא יעזור לנו לגבי ההפרש של קרוב לאלפיים מילים בנוגע לאמצע התיבות. שכן כל המושג של 'לא בקיאינן' מוזכר בגמרא רק לגבי אותיות ופסוקים, ולא לגבי מילים. (מה שגם מוכרח מן הסברא שכן את האותיות תולה הגמרא ב'חסרות ויתירות', דבר שאינו משנה את משמעות הנקרא. כנ"ל לגבי הפסוקים. אבל מילים שנחסרו בספרי התורה שלנו היו צריכות לשנות את המשמעות)
עוד דבר תמוה שיש לתת עליו את הדעת הן שאלותיו של ר' יוסף: וא"ו דגחון מהאי גיסא, או מהאי גיסא? והתגלח מהאי גיסא, או מהאי גיסא? רואי מכאן שר' יוסף היה בטוח שהמספר הוא זוגי ועל כן האמצע חייב להיות 'מהאי גיסא או מהאי גיסא'. והרי ר' יוסף עצמו מעיד שם 'אנן לא בקיאין בחסרות ויתרות'.
ואם כן מהיכן ידע ר' יוסף שהמספר הוא זוגי? אולי המספר אינו זוגי ועל כן הו"ו היא בדיוק באמצע (לפי המסורת שבידינו מספר האותיות באמת אינו זוגי). ובשלמא לגבי הפסוקים, בגמרא שם מובאת בהמשך הברייתא שאומרת שמספר הפסוקים שבתורה הוא זוגי. אבל לגבי האותיות לא מובא מספר בבריתא ההיא. וכן, מדוע לא שאל ר' יוסף האם עי"ן שבמילה 'יער' היא בחצי הראשון הוא השני. וכנ"ל, מדוע לא שאל לגבי 'והוא רחום יכפר עון' (לעומת זאת, מה שר' יוסף לא שאל לגבי חציין של תיבות שבספר תורה יש לתרץ שכיון שכתוב 'דָּרֹש דַּרָש חציין של תיבות' הבין ר' יוסף שהכוונה היא דָּרֹש מכאן דַּרָש מכאן)
תשובות המתקבלות על הדעת
בספר "אהבת תורה" הנ"ל לר' פנחס זלמן סג"ל העלה רעיון מחודש לגבי דָּרֹש דַּרָש – חצין של תיבות. והוא שלא מדובר כאן על מספר התיבות הכללי אלא על חציין של המילים הכפולות שבתורה כמו הַשֶּרֶץ הַשֹּרֵץ (בראשית ז,כא) הָרֶמֶש הָרֹמֵש (שם א,כו) נֹחַ נֹחַ (שם ו,ט) מְאֹד מְאֹד (שם ז,יט) וכן הלאה. ובכן, דָּרֹש דַּרָש היא האמצע של התיבות הכפולות!
ועוד יותר אפשר להביא את דעתו של רבי יצחק זילבר זצ"ל שכתב קונטרס ארוך ומעניין על הגמרא בקידושין כותב שהוא בדק ומצא 91 צמדי מילים כפולים כאלו, ולפי זה האמצע הוא בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (ויקרא ו,ה). אלך מחבר "אהבת תורה" כבר ידע מזה. וכתב שיש להוריד מן המניין את לֶךְ לְךָ(בראשית יב, א) ואת שָׁם שָׂם (שמות טו,כה) שאינן אותה מילה אלא שתי מילים שונות שבמקרה אותיותיהן דומות. ואז נשארים עם שמונים ותשע צמדי מילים והאמצע שלהם הוא בדיוק דָּרֹש דַּרָש! ומעניין מאד, כיון שיש 89 זוגות, אזי דָּרֹש דַּרָש הוא בדיוק האמצע. וכנראה לכן לא שאל ר' יוסף על חציין של תיבות באיזה צד הוא נמצא כפי ששאל לגבי האותיות והפסוקים.
וא"ו דגחון חציין של אותיות
אם 'חציין של תיבות' אינו מדבר על מנין התיבות הכללי אלא על מילים מיוחדות, אולי כך הכוונה גם לגבי שאר הדברים? ואכן ר' אליהו פוסק בספרו 'פסקי אליהו' כתב שאולי יש לומר שו"ו דגחון שהיא אות גדולה ואיננה אות רגילה היא אמצע האותיות המשונות שבספר תורה (אותיות רבתי וזעירות כגון הבי"ת של 'בראשית' שהיא גדולה. או האל"ף של 'ויקרא' שהיא קטנה, וכדומה) ואין הכוונה לאמצע כל האותיות. ויתכן שיש לדייק כך גם מלשון הגמרא 'חציין של אותיות של ספר תורה' בשונה מהלשון לעיל 'לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה' והיינו משום שכאן מדובר דווקא על האותיות המשונות הנמצאות רק בספר תורה ולא על אותיות התורה ככלל. (ר' יצחק זילבר)
ר' יצחק זילבר בקונטרסו הנ"ל בדק את האפשרות הזאת לעומק, ולדבריו ישנן שתי דעות בדבר מספר האותיות המשונות, האחת בספרי התורה שלנו ולפיה יש 16 אותיות גדולות וקטנות. והשנית, המסורת של רבינו יוסף טוב עלם (מובאת במחזור ויטרי חלק ב' עמוד 673) לפיה ישנן 32 אותיות גדולות וקטנות. בקונטרסו הנ"ל מפורטות כל האותיות לפי שתי הדעות [והוא מוסיף שצריך להניח שהו"ו קטיעא של בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר,כה,יב) איננה בכלל. כיון שהיא מקרה יחיד בכל התנ"ך ואיננה גדולה או קטנה].
לפי נתונים אלו מתגלה דבר מפתיע ביותר. לא רק שו"ו דגחון נמצאת כמובן באמצע אלא שלפי שתי המסורות יש כאן מספר זוגי והוא"ו דגחון מוכרחת להיות מהאי גיסא או מהאי גיסא. ויתירה מזו! לפי המסורת שבידינו אזי ו"ו דגחון היא האות התשיעית, כלומר תחילת החצי השני של האותיות המשונות. ואילו לפי המסורת של רבי יוסף טוב עלם אזי היא נמצאת במקום השש עשרה. כלומר סוף החצי הראשון! והרי לנו אפשרות לביאור נפלא בקושייתו של ר' יוסף "וא"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא". כלומר איזו מסורת היא נכונה. אבל היה ברור לו שהמספר הוא זוגי לפי שתי המסורות.
דא עקא, שלשון הגמרא בתשובתו של ר' יוסף 'אנן לא בקיאינן בחסרות וביתירות' – יהיה דחוק. כי הוא היה צריך לענות 'אנן לא בקיאנן בגדולות ובקטנות' אלא אם כן נאמר ש'חסרות ויתירות' יכול להיות כינוי לגדולות וקטנות. שהן חסרות ויתירות מבחינת הגודל. לחילופין נוכל לומר שהספק של ר' יוסף היה בחסרות ויתירות כפשוטן ומכל מקום לא מדובר אלא באותיות המשונות שגם בהם יתכן שיש חסרות ויתירות שאיננו בקיאים בהם.
צריך גם להוסיף לפי זה שמה שכתוב במסכת סופרים (ט,ב) ו' דגחון צריך להיות זקוף, שהוא חצי אותיות של תורה. אין הכוונה שצריך לכתוב אותו גדול משום שהוא באמצע. שכן הסיבה שהוא האמצע הוא מפני שהוא גדול. אלא שהו"ו דגחון היא אות תלויה [כתובה קצת מעל השורה] חוץ ממה שהיא גדולה ועל זה כוונת מסכת סופרים שתהיה זקופה דהיינו תלויה. (ר' משה כ"ץ)
והתגלח – חציין של פסוקים
כאן לא הובא בספרים שום תירוץ. אולם זו הקושיא החמורה פחות כי יתכן שהאתנחתא נחשב בכמה מקרים גם כפסוק בפני עצמו ועוד נעסוק בזה בהמשך.
עי"ן דיער – חציין של תהילים – גם בעניין זה מתיישבים הדברים היטב אם הכוונה לאותיות משונות.
ר' יצחק זילבר מביא שיש בתהילים שבע אותיות משונות, ועי"ן דיער שהיא תלויה היא האמצעית שבהם. ומדוייק מאד מדוע לא שאל כטן ר' יוסף מאיזה צד נמצאת העי"ן. שכן כאן יש מספר לא זוגי והעי"ן היא בדיוק באמצע. [אך לפי המסורת של ר' יוסף טוב עלם אזי יש שש אותות משונות. ועי"ן דיער היא תחילת החצי השני. ולפי זה עדיין היה יכול ר' יוסף לשאול גם כאן האם העי"ן היא באמצע או בתחילת החצי השני. אך כמובן יתכן לטעון שלגבי תהילים לא הסתפק ר' יוסף והיה ודאי לו כאחת המסורות].
[עפ"י כתבתו של הרב יעקב לויפר עפ"י מקורות עיקריים: קונטרסו של ר' יצחק זילבר 'איפה חצאי האותיות של התורה'. הרצאה של הד"ר משה כץ 'באותיותיה ניתנה תורה'. מאמרו של ר' אליהו בלר 'פסוקי המקרא לפי הברייתא בקידושין דף ל'. הערה לש"ס שוטנשטיין קידושין שם].