בית לחם

תיאור

בית לחם מגילת רות

הרעיון: שפע של חסד

המקור: א. מגילת רות.

ב. 5 פרקי תהילים נבחרים.

1) "לדוד, ה' אורי וישעי" (כ"ז)

2) "למנצח… יודוך עמים…" (ס"ז)

3) "הללויה אשרי איש…" (קי"ב)

4) "שיר המעלות…הנה מה טוב…" (קל"ג)

5) "הללויה הללו א-ל בקדשו…" (ק"נ)

הדגם: אור גדול מואר בברכות: "ה' עמכם" "יברכך ה'".

הסבר: סוד מגילה זו הוא ללמדנו כי החסד מוביל להצלחה לשפע ולברכה, ולכל הטובות הצפונות כולל הכנת המצע לביאת המשיח.

מגילה של חסד

"אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות רבה ב, טו).

המדרש אומר שכל עניינה של המגילה הוא כדי להודיע את חשיבות החסד – עד כדי כך, שדוד המלך יצא מרות ובועז, בעלי החסדים הגדולים של המגילה.

החסד וגדלות הנפש שוזרים את המגילה לכל ארכה: החל מרות, שממשיכה ודבקה בחמותה למרות הקושי, דרך בועז הדואג לרות – מואביה זרה הבאה ללקוט שבלים בשדהו, ממשיך ברות ובועז בתמונת הגורן ("היטבת חסדך האחרון מן הראשון…", אומר בועז לרות), וכלה בגאולתה של רות על ידי בועז.

במבנה הכללי שבמגילה, בוקעים מעשי החסד של הגיבורים המרכזיים – המאירים את המגילה באור של חסד.

מדוע אנחנו קוראים את מגילת רות – דווקא בשבועות, החג בו אנחנו חוגגים את מתן התורה בהר סיני?

שני רעיונות עיקריים להסביר את המנהג:

• רות היוותה דוגמא לקבלת התורה.
• בלעדיה לא היתה ההיסטוריה היהודית יכולה להימשך.

הרעיון הראשון נראה ישיר ומובן, לפחות במבט שטחי: חג השבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד, באמצעות מעשה ההתגיירות.

במעמד הר סיני כולנו "התגיירנו". סיפורה של רות מהווה לנו תזכורת, שאנחנו יהודים רק הודות למעשה האישי שלנו בקבלת התורה.

רות לא הייתה גיורת רגילה. שמהּ נותן לנו רמז על מהותה הפנימית. ערכה המספרי של המילה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח'. גם רות אשר נולדה כמואבייה היתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות האלה, לערך המספרי של "רות", נגיע ל – 613, שהוא מספר המצוות הכתובות בתורה.

מהותה של רות, הכוח המניע בחייה, היו הגילוי והקבלה של 606 המצוות שחסרו לה. מכאן ש'רות', היא "מחפשת" התורה האמיתית, העומדת בפני כולנו, כמודל זוהר לקבלת התורה בדרך הראויה. אילו היינו הולכים בדרכיה של רות, בקבלת התורה האישית שלנו, היינו מצליחים לקלוט את מלוא הרוחניות המזומנת לנו מה' בחג השבועות (עיין בפירושו של הגר"א – הגאון מוילנא – על מגילת רות).

רות

ניתן להבחין במידת החסד בלבושה ההלכתי, ביחס למתנות העניים הנזכרות במגילה. ובאופן מיוחד נכונים הדברים ביחס לרות הזכאית למתנות אלו משלושה צדדים. רות היא אלמנה, גֵּרה וענייה. נתבונן במידת החסד אשר איננה במונחים של איסור ושל היתר, אלא באותה מידה העומדת ביסוד קיומו של עולם – "עולם חסד יבנה".

רות וערפה קמות יחד עם נעמי לשוב אל ארץ יהודה, ועל כך משיבה להן נעמי: "לכנה שבנה אשה לבית אמה, יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" (א, יא). הגיון רב לה לטענה זו, שהרי "העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים"? "הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש?" (רות א, יג) ערפה נוהגת על פי ההגיון "ותשק ערפה לחמותה – ורות דבקה בה". משמעות החלטה זו לרות, היא וויתור על הסיכוי הנורמלי לבנות את ביתה, את המשכיותה. מסירותה של רות לחמותה איננה יודעת מיצרים "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך" (רות א, טז).

"ותאמר רות המואביה אל נעמי אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו" (של בועז). בהמשך נראה שגם יוזמה זו ללכת כגרה וענייה אחר הקוצרים, כרוכה במסירות נפש רבה.

רות שומעת לעצתה של נעמי ומבקשת מבועז להביע את אחריותו למשפחה ולגאול אותה. המשמעות מבחינתה האישית היא להינשא לאיש זקן, ואכן בועז מעריך זאת מאד "הטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר" (רות ג, י).

בועז

לעומת כל זאת, יחיד הוא בועז, אשר ניגש אל הנערה ומכנה אותה "בתי". "ויאמר בעז אל רות, הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקוט בשדה אחר… וכה תדבקין עם נערותי" (רות ב, ח).  בועז גם יודע להעריך את נאמנותה ללא גבול לחמותה: "הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחר מות אישך, ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום" (רות ב יא). בועז גם מכיר את המשמעות הרוחנית שבהליכתה זו אחרי חמותה "ישלם ה' פעלך, ותהי משכורתך שלמה מעם ה' א-להי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" (רות ב, יא-יב).

וכך הוא בלשון המדרש בילקוט שמעוני תרא, ב:

"למי הנערה הזאת", וכי לא היה מכירה? אלא כיון שנראתה נעימה במעשיה, כל הנשים שוחחות ומלקטות, וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מלקטות בן העמרים וזו מלקטת מן ההפקר, כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה. "ותשב מצד הקוצרים" – ולא בתוך הקוצרים. שתי שבולים לוקטת שלשה אינה לוקטת. ויאמר, נערה מואביה היא, אלא שחמותה מאלפא לה (מלמדת אותה) ".

המדרש חושף את הרקע ליחסו זה של בועז, המתבונן ברות במבט חד יותר אמיתי יותר.

את השאלה "למי הנערה הזאת" מבאר האבן עזרא על פי הפשט "אולי שאל את הנער כי ראה לבושה כלבוש ארצה". ובהמשך אף נזקק לומר לה להצטרף אל הנערות המלקטות ולא אל הנערים (אב"ע ב, כב).

בועז התבונן וראה את נעימות מעשיה, אלא שלאו דוקא בהיבטם ההלכתי. בניגוד למבט השטחי אשר זכרנוהו קודם לכן, משקפיים אחרות לו לבועז. בועז רואה את מסירותה ללא גבול לחמותה, את מידת החסד הגדולה ואולי אף את הצניעות והטהרה הפנימית המתאימים כל כך לעולם של הלכה.

בועז נותן לה רשות ליטול בעומרים (רות ב, טו), ולבסוף אוספת היא כמות של כאיפה שעורים! נעמי אשר רואה את חסדיו של בועז עמה ועם כלתה "ברוך ה' אשר לא עזב חסדו את החיים" (רות ב, כ). צועדת צעד נוסף קדימה וכבר צופה אל החסד אשר יעשה גם עם המתים "קרוב לנו האיש מגואלנו הוא" (רות ב, כ) וכאן יוזמת נעמי את מעשה הגורן ומדריכה את כלתה לבוא אליו בלילה אל הגורן. רות תובעת מבועז – "אנכי רות אמתך, ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה" (רות ג, ט). ואכן בועז צועד את הצעד "ויאמר ברוכה את לה' בתי" (רות ב, י) ובסופו של תהליך גואל הוא את השדה אשר לאלימלך, נושא את רות ובכך מקים את שם המת על נחלתו.

בעולם של חז"ל גמילות חסדים הפך לאחד מהיסודות המעצבים של תרבות ישראל, הוא נקבע כאחד משלוש היסודות עליו עומד העולם (משנה ב במסכת אבות). בשם  גמילות חסדים  מכנים את כלל המצוות המחייבים את האדם להיטיב עם  הזולת להיחשב ולדאוג לצרכיו. חז"ל הדגישו שגמילות חסדים היא דרכו של הקב"ה לכן  כל מי שמבקש ללכת בדרכיו מצווה על גמילות חסדים.

ואמר רבי חמא ברבי חנינא:

מאי דכתיב: "אחרי ה' א-להיכם תלכו" (דברים יג, ה)?

וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?

והלא כבר נאמר: "כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא" (דברים ד, כד)!

אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: "ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג, כא), אף אתה הלבש ערומים;

הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (בראשית יח, א).

אף אתה בקר חולים;

הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך א-להים את יצחק בנו" (בראשית כה, יא).

אף אתה נחם אבלים;

הקב"ה קבר מתים, דכתיב: "ויקבר אותו בגיא" (דברים לד, ו).

אף אתה קבור מתים.  (תלמוד בבלי, סוטה, דף  י"ד, עמוד א).
חשיבותה של גמילות חסדים נובעת מערבות ההדדית. האדם אינו יצור בודד נטול הקשר חברתי תרבותי. חברה תקנית מתקיימת שהיא מחנכת ומקיימת גמילות חסדים ביחסים בינאישיים. ותומכת בחוליות החלשות שבה בין בצדקה – באמצעות מתן כסף, כמענק או כהלוואה ללא ריבית ובין בעזרה רוחנית-נפשית כגון  הכנסת אורחים, ביקור חולים, לוויית המת וניחום אבלים.

לגמילות חסדים חז"ל לא קבעו מידה, היא נחשבת למצווה שאין לה שיעור שאדם נהנה מפירותיה בעולם הזה ושכר נשמר לו לעולם הבא (משנה א  במסכת פאה א)

דברים שאין להם שיעור

המשנה מונה מצוות  שונות שהמיוחד בהן שאין להן שיעור: פאה היא אחת מסדרה של מתנות שיש לתת לפי התורה לעניים. לפי ההלכה, יש להשאיר בזמן הקציר, בקצה השדה מעט מהיבול לעניים. התורה אינה קובעת את האחוז היחסי שיש להשאיר לעניין מהיבול וכל אדם רשאי לקבוע לעצמו את כמות היבול שישאיר לעניים.

כמו הפאה גם לגמילות חסדים ותלמוד תורה אין שיעור מוגדר בחוק מלבד חובה הכללית שיש לקיים מצוות אלו.

בנוסף, מציינת המשנה שיש מצוות שאדם נהנה מפירותיהן (כתוצאה מקיומן) בעודו בחיים וזוכה לשכר גם בעולם הבא.

מידת החסד היא המידה המקרבת אותנו מעולמנו המצוי אל עולם מוסרי, עולם הרצוי כאשר אנו עושים מעבר לנדרש בין אדם לחברו אנו מתקרבים לממלכת ה' הזן ומפרנס ומכלכל ברחמיו הרבים את כל בריותיו כאמור "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

ההולך במידותיו של הקב"ה בעולם הופך להיות שותף עם בורא עולם בעושר ובשפע שבעולם. וכבר הבטיחנו ע"י נביאנו מלאכי (פרק ג', י) הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי.