תיאור
החפץ חיים
מתוך כתביו "שמירת הלשון"
הרעיון: מי האיש החפץ חיים.
המקור: פרקים נבחרים מכתביו של החפץ חיים, מתוף שמירת הלשון.
הדגם: החפץ חיים, אשר חיבר את פירוש משנה ברורה, בדור הקודם, שמו רבי ישראל מאיר הכהן מראדין. בפירושו לאורח חיים, האיר עיני רבים בהלכה הפסוקה: "משנה ברורה". עוד יותר השכיל לפתוח את המודעות של עם ה' כי במקביל, חייב היהודי לדעת מה כוחו של דבור ומה עוצמת השתיקה. הזהיר (תרתי משמע) והבליט כי הלשון שבפינו חרב פיפיות היא וכל שכר שמירת המצוות הכתובות ב"אורח חיים" יכול לרדת לטמיון אם לא נשמור היטב את לשוננו.
ביצירה דמות החפץ חיים נראית שותקת וחושבת מעודדת ומזהירה לנצל את הכוח האדיר הטמון בלשון . עין אחת פתוחה ועין אחרת כאילו סגורה, מבטאת את הרעיון שהחכמה (הנרמזת בעין) היא לדעת מתי לפתוח ומתי לסגור את הפה, כח השתיקה בזמן הנכון, כאילו "לא ראינו". כי זה כל האדם.
חכמינו הבליטו במיוחד תכונה זו ע"פ הנאמר בתלמוד בבלי מסכת חולין (דף פט עמוד א) אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר, ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה. ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא ונחנו מה, וכתיב התם (איוב כ"ו) תולה ארץ על בלימה. אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה; רבי אבהו אמר: מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (דברים ל"ג) ומתחת זרועות עולם. אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נ"ח) האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם – מה אומנותו של אדם בעולם הזה – ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה – תלמוד לומר: צדק תדברון, יכול יגיס דעתו – ת"ל: מישרים תשפטו בני אדם.
מבין 4 דרגות התפתחות העולם (דומם צומח חי ומדבר) האדם נחשב לדרגה הגבוהה ונקרא בשם: "מדבר". כוחו בפיו. עוצמתו וחולשתו הם בפיו המדבר.
תולדות החפץ חיים
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (כגן) (ה'תקצ"ח 1838 – כ"ד באלול ה'תרצ"ג 1933) המכונה "החפץ חיים" על שם ספרו, חיבר ספרים רבים, והספרים המרכזיים בהגותו הם "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון" על דיני לשון הרע, ו"משנה ברורה" – פירוש לשולחן ערוך אורח חיים.
התגורר בעיירה ראדין הסמוכה לוילנה ואף הקים שם ישיבה הידועה בשם "ישיבת ראדין" ועמד בראשה. בשנת 1873 חיבר – בראשונה בעילום שם ורק לאחר שנים הרבה בשמו – את ספר ההלכה "חפץ חיים", בבקשו לרמוז למקרא: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבֵּר מרמה" (תהילים ל"ד יג-יד) הספר, יצא לאור בראשית שנות השבעים של המאה הי"ט. כעבור שנים אחדות כתב את ספרו "שמירת הלשון", ברמזו לדברי המקרא: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג), שעניינו דברי חז"ל בתחום זה. מאז נכרך שמו של החפץ חיים במאבק בלשון הרע. הוא האמין באמונה שלמה כי מצוות לא ניתנו אלא אם אפשר לקיימן. לכן, עם כל הקושי העצום הנובע מטבע אנוש, ביקש ללמד שניתן לנצח את הנטייה הטבעית של האדם לדבר לשון הרע, או לפחות לצמצם אותה.
התעקש שלא לקבל שכר על רבנותו ואת פרנסתו מצא בחנות מכולת שהייתה בבעלותו ובמכירת ספרו בעילום שם. עמד בקשר עם שאר רבני אירופה בתקופתו, ובין השאר השתתף בייסוד אגודת ישראל ותמך בהקמת רשת בתי הספר לבנות בית יעקב.
מלבד העניין והעיסוק הרב שלו בעניני לשון הרע וטהרת הדיבור, החפץ חיים היה מעודד כהנים ללמוד הלכות עבודת קרבנות כדי להתכונן לגאולה. לשם כך חיבר את הספר "שם עולם", עודד לימוד סדר קודשים ואף ייסד תוכנית לימודים מיוחדת הידועה בשם "כולל קדשים".
משנה ברורה
הוא היה פוסק הלכה מובהק, ופירושו "משנה ברורה" לשולחן ערוך, אורח חיים, הספר "משנה ברורה" הוא פירוש מסכם לשולחן ערוך "אורח חיים". הפירוש הכולל את דיני היום-יום בחיי היהודי – תפילה, שבת ומועדים – היה לאבן יסוד שהכול נזקקים לה.
הפירוש כולל שלושה חלקים:
"משנה ברורה" – בירור דברי השולחן ערוך וטעמו מהגמרא ומהפוסקים, עם תוספת הדינים וההלכות הפזורים בספרי הפוסקים שאחרי השולחן ערוך.
"ביאור הלכה" – דיון מעמיק בהלכות שונות והסבר דינים שונים המוזכרים ב"משנה ברורה."
"שער הציון" – מקורות לכל הדינים שהובאו.
עמד בפרץ ההשכלה שהכתה שמות ברבים, סיפר אחד הנואמים אודות תלמיד שנמצא כי אינו מקפיד על שמירת השבת ורבני הישיבה החליטו כי אין כל אפשרות להותירו בישיבה. מששמע זאת ה"חפץ חיים", ביקש כי הבחור יכנס אליו טרם עוזבו את הישיבה.
פרש הנואם את ידיו והפטיר: "עד כאן החלק הידוע לי. עבור ההמשך העלום ממני, אני מוכן לשלם אלפי זהב וכסף, אם רק יגלו לי מה שוחח החפץ חיים עם הנער. וכל כך למה? מפני שעל פי עדות מהימנה שהגיעה לאזני, אותו נער לא הוסיף לחלל את השבת! אילו רק יכול הייתי לדעת את הדברים שאמר לו ה"חפץ חיים".
הנואם לא הבחין כי אחד היושבים באולם נע על כסאו באי נוחות.
עם סיום הערב התפזרו האנשים לבתיהם, ובאולם הריק בלט איש מבוגר שנותר על כסאו, עיניו נעוצות אי שם, כולו שרעפים. הנואם התקרב אליו ושמע מפיו משפט שלא ציפה לו: "אני הייתי אותו בחור".
אחר שנרגע האיש, סיפר את שאירע בחדרו של ה"סבא קדישא":
בחור צעיר הייתי, וכפי שאתה יודע, גם קל דעת. בכל מאודי ביקשתי להימנע מן הפגישה המביכה עם החפץ חיים, אך לא היתה לי כל ברירה.
נכנסתי לביתו, הוא היה אז כבר ישיש בן שמונים ומעלה. חשבתי כי יתחיל להוכיח אותי על מעללי. סיגריה בשבת! לתדהמתי הוא נטל את כף ידי, טמן אותה בין כפות ידיו ואפף אותה בחום וברגש שאין לו גבולות.
אנו עומדים כך, עיניו נעצמו וידי בתוך ידיו. רגע קדוש, טמיר ומיוחד – ה"חפץ חיים" מתייחס אלי כאב לבנו יקירו. הוא פתח את עיניו וגיליתי כי דמעות טריות גדשו את עפעפיו הישישות, זלגו באיטיות על פניו הרכות, והכל בגללי… עודי תוהה באיזה עולם אני שרוי, נשמעה יבבה כבושה, רוויית צער:
"שאבעס…." החפץ חיים בוכה עלי. "שאבעס….".
ידיו בנות השמונים רטטו מעלי. עתה תפס את שתי ידי ובכה כאב הממאן להתנחם על לכתה של בתו יחידתו, "שאבעס… הייליקער שאבעס…" – "שבת – שבת הקדושה!!!
אתה שעה זלגה דמעה אחת מפניו הקדושות ונטפה על כף ידי.
האיש המבוגר פקח את עיניו, התנשם עמוקות והעביר בסילודין את כף ידו. "עד היום כשאני מהרהר במה שאירע אז, אני מסוגל לחוש את חומה של אותה דמעה קדושה".
לאחר ששאל האורח לפשר הדבר, הוסבר לו כי למכונה זו תפקיר מיוחד:
