תיאור

עם ישראל חי

מקור: חזון העצמות היבשות (יחזקאל לז).

הרעיון: עם ישראל חי.

הדגם: ששה מגיני דוד שבורים.

         מהשברים, מהחלקים החסרים, נוצר מגן דוד אחד שביעי, שלם.

בלב היצירה  המילה "חי".

הקדמה

מה השפיע על הכנת היצירה?

האמן חוזר מהמילואים הראשונים שלו, ממלחמת ששת הימים, ומהרהר האם באמת היה הדבר?!

100 מיליון אויבים מסביב מכתרים את העם היושב בציון, ואנחנו קומץ אנשים, 1.5 מיליון נפש, אודים מוצלים מאש, שחזרו לאחר 2,000 שנות גלות לבנות חזרה את הבית בארץ ישראל.

לפני המלחמה ההרהורים היו איומים! מה יהיה? האם מדינת ישראל קמה ל-19 שנה ותו לא?! הרי עומדים לאכול אותנו בכל פה, ולא ישאר חלילה לעם ישראל שריד ופליט. חרדה, ייאוש, פחד.

פתאום, העולם כולו עוצר נשימה בראותו כיצד בתוך 6 ימים מכה צה"ל בעזרת הקב"ה באויביו מכה ניצחת. האויב נס לאחר שהוא מוכה שוק על ירך, וברוך ה' משתחררים חלקים גדולים של ארץ ישראל, הגולן, יהודה, שומרון וסיני כולו.

"מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו".

האמן רוצה להביע מסר ישיר וחזק:

אפילו במצב הקשה ביותר אין לעם ישראל להתייאש. "יאוש" אינה מילה יהודית.

התלבט האמן כיצד להביע זאת בסמל מוחשי, אשר כל בר-בי-רב יוכל להבין את משמעות וסוד כוחו של העם היהודי.

ההיסטוריה של עם ישראל לימדה אותנו היטב שגאולת עם ישראל באה דווקא רק לאחר שאפסה כל תקוה.

יציאת מצרים תוכיח, "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה", אם בים למה ביבשה? ואם ביבשה למה בתוך הים? אלא מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים אלא עד שבאו לתוכו עד חוטמם, ורק אחר כך נעשה להם יבשה.

גאולת מצרים היתה אֵם כל הגאולות, והיא מהווה עידוד לעם ישראל שלא  יתייאש מן הגאולה בזמן שנמצאים בחשכת הגלות. ולא בכדי גאולת מצרים מודגשת ובולטת בכל המצוות והתפילות של כל יהודי.

כמו כן היתה התלבטות גדולה מה לכתוב ביצירה. איזה חלק מהתנ"ך ייכתב באותו סמל, המבטא את העידוד הגדול, שאין לעם ישראל להתייאש בכל מצב גרוע אם הוא נמצא בו. אפילו ספר-תורה שבהיכל תלוי במזל, איזה ספר-תורה יוציאו הקהל לקרוא בו בשבת, בחג או ביום חול.

"הופיעו" חלקים רבים מהתנ"ך לפני האמן ו"ניסו לשכנעו" כי אכן הם המתאימים להיכתב בסמל של העם היהודי. "זכה במיכרז" דוקא חזונו של יחזקאל, חזון העצמות היבשות, פרק ל"ז. פרק זה הוא מועט המכיל את המרובה. הוא מרכז בתוכו את כל מציאות עם ישראל בגלות הארוכה.

פרק זה קשור לחג הפסח (הוא ההפטרה של שבת חול המועד פסח), חג העצמאות של העם היהודי שאנו חוגגים אותו כבר למעלה מ-3,300 שנה מדי שנה בשנה.

חזון העצמות היבשות רומז לנו על אסונות רבים בעם ישראל בכל גלות ובכל דור. לאנשי דורנו, כמעט בבירור, הוא מתאר בצורה מדהימה את השואה. המבקר במחנות ההשמדה בפולין, ובמיוחד במאיידנק, רואה שם במו עיניו, במציאות ולא בחזון, את גל העצמות המפוזרות המנסות להתחבר זו לזו.

עיניו של מי אינו רואות את הקשר בין אסון האסונות, השואה, שלא היה לו אח ורע מאז חורבן בית-המקדש השני, לתקומת העם ומדינת היהודים?!

3 שנים בלבד מפרידות בין השואה ובין הקמת מדינת היהודים. שוב חזר העם לארצו לאחר אלפיים שנות גלות. יש להתבונן, הנה שלוש שנים לאחר אסון השואה (זמן קצר ביותר ביחס להיסטוריה של אלפי שנים) קמה מדינה עצמאית לעם היהודי.

מה רומז לנו יותר מהמאמר ב"שוחר טוב" (תהלים כ). "אב ובן שהיו מהלכין בדרך ונתייגע הבן. אמר לאביו, והיכן היא המדינה? (מעניינת הלשון: "מדינה"). אמר לו, בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך דע כי המדינה קרובה לך".

מסע האב והבן רומז לאב המקיים "ובלכתך בדרך". מעביר לבנו את מורשת האבות בגלות (בדרך) מדור לדור. כמעט אפסה תקוות הבן לראות את קצה הגלות, ושואל, אימתי סוף הגלות? עונה האב לבנו, (כמו אברהם ליצחק), "אם ראית בית קברות…" ומהי השואה, אם לא בית הקברות הגדול ביותר בדרך ההיסטוריה?! – והנה המדינה לפנינו.

ראיה נכונה על ההיסטוריה של עם ישראל

מתוך  "סולם בית אל" רבי יעקב מעמדין אוהב ישראל וארץ ישראל.

"… ומי העיוור שאינו רואה קישור העולם התחתון בעליון הסומך ומעמיד, ועיני השגחתו עליהם תמיד. ואיך לא יבוש הכופר בהשגחה ויעמוד נכלם.

מי שיעיין בייחוד ענינינו ומעמדנו בעולם. אנחנו האומה הגולה שה פזורה. אחר כל מה שעבר עלינו מהצרות והחמורות אלפי שנים ואין אומה בעולם נרדפת כמונו. מה רבו היו צרינו, מה עצמו נשאו ראש הקמים עלינו מנעורינו להשמידנו ולעקרנו לשרשנו. מפני השנאה שסבתה, הקנאה רבת צררונו גם לא יכלו לאבדנו ולכלותנו.

 

ממשיך רבי יעקב מעמדין וכותב: "כל האומות הקדומות העצומות אבד זכרם, בטל סיברם, סר צילם".

ואנו הדבקים בה', כולנו חיים היום, לא נפקד ממנו בכל תוקף אריכות גלותנו אפילו אות אחת וניקוד אחד מן התורה שבכתב וכל דברי חכמים קיימים, לא יטה לארץ. מכולם לא שלט בהם יד הזמן ולא כילם.

מה יענה פילוסוף חריף? היד המקרה עשתה כל אלה?

"חי נפשי בהתבונני בנפלאות אלה, גדלו אצלי מכל ניסים ונפלאות שעשה השם יתברך לאבותינו במצריים ובמדבר ובארץ ישראל. וכל מה שארך הגלות יותר, נתאמת הנס יותר…"

ממשיך וכותב כי גם הנביאים ראו בחזון את כל ההיסטוריה "ולא נפל מכל דבריהם ארצה"

הדגם שביצירה

היצירה נוצרה מששה מגיני דוד שבורים. לכל מגן דוד חסר משהו. לאחד, חסר החלק הימני, לשני – החלק השמאלי ולאחֵר החלק התחתון או העליון. כולם שבורים וחסרים. ששה מגיני דוד אלה המסמלים את השואה, רומזים ברמז ברור עקידתם של 6  מיליון אחינו בשואת אירופה.

ששת מגיני הדוד נוצרו מחלקים, כביכול עצמות מתחברות זו לזו כחזונו של יחזקאל. הנה באה בהן הרוח ויחיו. מהחלקים החסרים, מהשברים שאינם נראים, נוצר מגן דוד שביעי שלם וטהור ובתוכו מרכזת המילה: חי. זוהי תקומת עם ישראל מהשברים של השואה, לאחר השואה.

ה"מגן דוד" המרכזי (השביעי) רומז לאותו טלאי צהוב שהכריחו אותנו לענוד כדי לבייש ולבזות אותנו, ולומר לנו, אתה יהודי, אחת דתך למות!

ביצירה, דווקא, במגן דוד זה כתובה המילה "חי" שרומזת על המשמעות בצורה בולטת במיוחד. זהו הסמל שלנו, של עם ישראל, כאשר אנו עונדים אותו, אנו מכריזים ואומרים קבל עם ועולם "ראו! חי העם היהודי!".

הלב

לב שנוצר משברים – חי הוא.

לב היצירה נוצר מחלקים חסרים ושבורים. למרות חלקיו ושברונו – הוא מושלם. אולי על זה אמר הרבי מקוצק: "אין שלם יותר מלב שבור".

הגויים יכולים, חלילה, לשבור לעם היהודי גפיים וחלקי גוף אחרים, אבל לא יצליחו לעולם לגעת בלבו. הלב תמיד ישאר שלם וחי. כל עוד הלב חי, יעלו אבר כנשרים, וכל חלק וחלק יתעורר לחיים. הלב הוא האיבר הראשון של החיים והוא רומז למקור ההוויה של עם ישראל.

מעניין מאוד הרמז בביטוי "עם ישראל חי", הרי זה בדיוק כאותיות "ישאר לעם חי".

"נשברי לב" ו"שבורי לב" המוזכרים מדי יום בתפילת כל יהודי, הלוא הם אבֵלי ציון שלבם נשבר ונדכה. הרופא הטוב ביותר, הלוא הוא הקב"ה, חי העולמים, הוא דואג להם, "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם".

מדוע? – "קרוב ה' לנשברי לב".

"קרוב ה' לנשברי לב"

מאמר נפלא של המהר"ל מפרג מסביר את עצמת הלב השבור, סגולותיו ומעלותיו ביחס לקב"ה.

"משל למלך בשר ודם שנתן לאחד מידידיו כלי יקר לשמור, והכלי… נשבר! והוא מצטער על זה מאימת המלך, ולא ידע מה יעשה. לכך הוא שואל חכם אחד מה יעשה? והוא משיב, כי דבר זה אינו כבודו של מלך ואין להשיב לו הכלי כך. ואדם זה לא ידע מה יעשה. ויאמר כי באולי זה לא ידע הנהגת מלך זה, אלך ואשאל אחד מקרובי המלכות שהם מכירים את המלך. כאשר הוא שואל אותו, משיב לו, כי אני מכיר את המלך, גדולתו ורוממותו, אין ראוי להביא כלי זה לפניו, ולכך אמר כי יש לאבדו לגמרי. והנה לא ידע מה יעשה, ולכך אומר, אלך אל האומן שתיקן את הכלי אולי ימצא לו תקנה. ובא אל האומן, אמר שיש תקנה לזה הכלי, אבל התקנה קשה, כי לא לכל הקלקולים שבו יש תקנה אלא רק לאחד או שניים.

והנה זה אומר, על כל פנים לא אוכל להיות נקי מזה, אלך אל המלך עצמו, יעשה רצונו מה שיעשה. והנה המלך אומר, הכלי הזה שבור, אני משתמש בו… בכלי שבור אני משתמש, כמו שאמרו ש"כל כליו הם שבורים". וד"ל.

מגן דוד השביעי רומז גם לעולם התשובה, אשר הקב"ה מקבלם באהבה, "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע".

הששה מכינים את השביעי

ראינו כי ששת החלקים מסביב ליצירה מכינים את החלק השביעי השלם והטהור. הרעיון הזה הוא רעיון יסודי ביהדות, ונמצא בצורה גלויה ובצורה נסתרת גם יחד:

• ששת ימי השבוע מכינים את היום השביעי, את השבת, לכן בעם ישראל אין שם מיוחד לכל יום כמו בכל השפות בעולם, אלא מספר סדורי: אחד בשבת, שני בשבת… שישי בשבת. השביעי, יום השבת, בא לאחר הכנה מוקדמת של ששת ימי המעשה.
• החודש השישי – חודש אלול, מכין את החודש השביעי – חודש תשרי.
• השנה השישית משנות השמיטה מכינה את השנה השביעית. "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית… וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…" (ויקרא כה).
• ששת אלפים שנה מכינים את האלף השביעי – זמן הגאולה והתחיה.
• ספירת היסוד שהיא השישית, מכינה את הספירה השביעית – ספירת המלכות.

מדוע קרה כך בעולם? ששה מליון אחים הועלו על המוקד!  השואה – מדוע???  נסתמו מעיינות שׂכלֵנו מלהבין.

אולם שאלה אחרת לפנינו, לאן עברו כל הזכויות של אותם הצדיקים והילדים הישרים והתמימים? – לא נעלמו הם! בזכותם קם העם היהודי בארצו לאחר 2000 שנות גלות!!!

כיוון הכתיבה

יש לשים לב לדבר מיוחד בכיוון הכתיבה של היצירה. תחילת היצירה נכתבה במגן דוד השמאלי העליון, במילים: "היתה עלי יד ה' ויוציאני…", המשך הכתיבה במגן דוד השמאלי האמצעי. כתיבת היצירה ממשיכה במגן דוד  השמאלי התחתון, לאחר מכן הימני התחתון ועולה ימינה, מלמטה למעלה, עד שמגיעה היצירה לסופה, אל פסגת המגן דוד העליון הימני.

כיוון זה מיוחד הוא, כיוון כנגד השעון, נגד הזמן. עניין זה מבטא כי עם ישראל חי מעבר לכל חוקי ההיסטוריה. מאורעות הזמן אינם חלים עליו כפי שחלים על יתר העמים, האימפריות והמעצמות. כל אימפריה, ותהיה הגדולה ביותר, עולה ושולטת על במת ההיסטוריה תקופה מסוימת, אך מוגבלת. לאחר מכן יורדת היא ומפנה את במת ההיסטוריה, ואין מי שמבכה בעולם את חורבנה. לך ומצא אותן במוזיאונים.

עם ישראל, עם קטן, ממשיך בהיסטוריה מאז ימי קדם, צועד הוא במסלול הזמן כאילו לא קורה איתו דבר, כאילו לא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. הנה עם ישראל חי וקיים, אנשים חיים ולא מוצגים.

משמעות ורמזים לכיוון הכתיבה – "נגד השעון"

כיוון זה שהוא כנגד השעון הוא כיוון מיוחד, "כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא בדרך ימין" (יומא טו, א).

הכהן בזמן הקרבתו את הקרבנות מבצע את הסיבוב בכיוון הנזכר, כפי שמוזכר במסכת זבחים (פרק "איזהו מקומן"), הזאת הדם על ארבע קרנות המזבח, "כיצד? עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית-מזרחית, מזרחית-צפונית, צפונית-מערבית, מערבית-דרומית".

זהו הכיוון של היהודי בבית הכנסת. כאשר מוציא ספר תורה מההיכל אל הבימה וחזרה, כאשר מנענע הלולב ומסתובב מסביב לבימה, לתיבה, וכאשר רוקד הוא בהתלהבות עם ספר התורה בזרועותיו, בשמחת תורה.

פלא פלאים

הבה ונהרהר: האם מצאנו עדה בעם ישראל השבה לאחר 2,000 שנות גלות ועורכת סיבוב בכיוון שונה? מה כל ההיצמדות המיוחדת הזאת לכיוון זה, נגד הזמן?

סמליות הכיוון

1.       נצחיות

הכיוון הנזכר הוא הכיוון של גרמי השמים בחלל, כוכבי הלכת שמסביב לשמש. ישנו קשר אמיץ בין קיום העולם לקיומו של עם ישראל, "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". השמים והארץ הם עדים לנצחיות עם ישראל, כפי שנאמר: "האזינו השמים… ותשמע הארץ…". "ואעידה בם את השמים ואת הארץ…"
תניא בספרי האזינו, למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ? לפי שאמר משה, אני בשר ודם, למחר אני מת, אם ירצו לומר לא קבלנו את התורה מי מכחישם? לפיכך אעיד עליהם שני עדים שהם קיימים לעולם.
וכן "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ" (דברים ל, יט). רש"י מצטט את דברי הספרי ואומר: "המיוחד בשמים ובארץ שהם קיימים לעולם… ולא שינו את מידתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם…?"

2.        תנועה של חיים

נאמר במסכת שבת (פח, א) על הפסוק "אורך ימים בימינה", למימינין בה –  סמא דחיי, סם החיים (אלה המבררים עניני התורה כמו שממשמשים תמיד ביד ימין).
כיוון החיים הזה יובא במשל מציאותי. לכשתעמוד ליד הנחל הזורם ותראה דג במים, אם תראהו שוחה "עם" הזרם, לא תדע אם חי הוא אם מת הוא ונשטף עם הזרם, אולם אם תראהו שוחה "נגד" הזרם, בודאי תבין כי חי הוא. עם ישראל חי נגד כל חוקי הזמן, בודאי עם חי הוא.

תנועה עם תכונה של אברהם אבינו

ההשפעה לרעיון זה התקבלה משני השעונים המיוחדים אשר נמצאים בחצרו של המהר"ל בעיר פראג. שעון אחד עם ספרות רומיות, ומחוגיו סובבות בכיוון ה"רגיל". שעון אחר מוצב לידו, ספרותיו – אותיות עבריות, ומחוגיו סובבים להם ממש בניגוד לכיוון השעון המקובל בכל העולם.

"ויגד לאברם העברי…" (בראשית יד, יג). מדוע נִתְכַּנָּה אבינו הראשון "עברי"?

חז"ל דורשים ומגלים לנו את סוד משמעות מילה זו: "כל העולם מעבר אחד, ואברהם –  מעבר האחר".

(מעניין ונכון לשעה זו: כך סופר לי: הלווינים של כל אומות העולם מסתובבים מסביב לכדור הארץ בכיוון השעון והלווינים היחידים המרחפים בחלל ומסתובבים מסביב לכדור הארץ בכיוון נגד השעון הם הלווינים היהודיים- הישראלים).

שמאל וימין

בשמאל היצירה כיוון זרימת האותיות הוא בכיוון של נפילה מלמעלה למטה, ואילו בצד ימין מטפסות הן מלמטה כלפי מעלה. צד שמאל – ירידה, צד ימין – עלייה. זו ירידה לצורך עליה, וממקום גבוה זה שוב אין ירידה.

ירידה לצורך עליה

"אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי" (מיכה ז, ח). תכונה מיוחדת זו שייכת לעם ישראל, נפילתו היא שלב כביכול שלפני המראה, צבירת תאוצה לקראת נסיקה כלפי מעלה.

אין לראות בירידה שלב בפני עצמו. כל ירידה היא הכנה של "ילכו מחיל אל חיל". ככל שהנפילה גדולה יותר, כן עצמת העליה גדולה יותר לאחר מכן.

ירידה ועליה

שתי קצוות בעם ישראל, ירידה מחד גיסא, ומאידך גיסא – עליה! טבעו של העם היא האפשרות של עליה והתרוממות.

אומה זו משולה לעפר וגם לכוכבים. כשהן יורדין יורדין עד עפר, וכשהן עולין עולין עד לכוכבים (מגילה טז, א).

כן נראה ביצירה עצמה, למטה האותיות "עם ישראל" שבורות, מפוזרות ומפורדות, כביכול ללא אחדות ביניהן. ואילו למעלה, בדרגה הגבוהה, האותיות מסודרות ומאורגנות בצורה ברורה. האותיות למעלה מלוכדות ומחוברות ושלמות. המילה הגבוהה ביותר ביצירה היא המילה "ישראל".

הירידה מסמלת – ירידה לגלות. העלייה מסמלת – עליה וחזרה למסורת, לערכים ולארץ ישראל.

ירידה היא שלב בעליה

הירידה בעם ישראל אינה נתון מייאש, ח"ו, אלא תהליך גלי של מורדות ועליות. הוא שלב לפני עליה. דומה לזרע האדמה הנרקב, כביכול, לפני צמיחתו, פריחתו, לבלובו ושגשוגו.

דוגמא בולטת במיוחד היא ירידת עם ישראל לגלות מצרים. ירידתם שם למ"ט שערי טומאה. כמעט ונבלעו בשער החמישים שממנו אין תקומה עולמית. הגיעו לשפל המדרגה, ובינם לבין המצרים לא נמצא הבדל, "אלה עובדי עבודה זרה ואלה עובדי עבודה זרה." התבוללותו המוחלטת (כמעט) של עם ישראל בגלות מצרים מתוארת בפסוק כ"גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד).

דוקא ירידה עמוקה למ"ט הפכה לעליה ונסיקה גבוהה. כל שער טומאה עלה והפך להיות שער קדושה, משלב לשלב תוקנו כל השערים עד שהגיעו לדרגה הגבוהה של קרובים לשער ה-50, ביום קבלת התורה –  במעמד הר סיני.

למה הדבר דומה? במעשיהם השליליים, בטמיעה, בהתבוללות ובירידה משער לשער כאילו נאספו צרורות של אבנים וכיסו עצמם. כך יצרו מחיצה בינם לבין אור הבורא.

כל אחת מ-49 אבנים כהות אלו נהפכו בזמן ספירת העומר לאבני ספיר בוהקות ומזהירות, הכנה לקראת קבלת אור א-להותו, בקבלת התורה.

במעמד הנשגב זכו וזיככו כל שער טומאה לשער קדושה, ובעזרתם הגיעו לשמוע מפי הגבורה "אנכי…" ו"לא יהיה…".

במצרים  "למדנו" חשפנו וגילו שיש בנו עוצמות של עבודה והישרדות. לקחנו ורתמנו כוחות אלה והעברנו איתם לעבודת הבורא.

יש הרואים את ירידת בני ישראל לטומאת מצרים כמטרה בפני עצמה, והיא "ליקוט ניצוצות" – לקחת את כל כח העוצמה של הרע ולרתום אותו אל הקדושה ומעבדי פרעה להפוך לעבדי ה'.

משלו משל בימינו, ככל שכדור גומי נזרק ממקום גבוה יותר, כלומר ככל שנפילתו ארוכה, כן התרוממותו אחר כך חזקה וגבוהה יותר כלפי מעלה.

"עולים ואין יורדים"

ההבדל בין אומות העולם ובני ישראל בולט במאמר חז"ל במדרש רבה ויקרא כ"ט: "הראה הקב"ה ליעקב אבינו שרו של בבל עולה ושל אדום עולה. באותה שעה נתיירא יעקב, אמר: אפשר שאין לזה ירידה? אמר לו הקב"ה, אפילו הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו. אם אתה, עם ישראל – עולה, אין לך ירידה עולמית.

כן ביצירה ניתן לראות בבירור כי בצד ימין האותיות עולות עד הפסגה, ואין להן יותר ירידה בצד שמאל. מגיעות הן אל השיא, שם הן נשארות ואינן יורדות.

מבנה החלקים ומספרם.

המתבונן בצד שמאל של היצירה, רואה 3 מגיני דוד. שלושתם יחד בנויים בדיוק מ-17 חלקים (18-1) = ח"י פחות אחד, זו הנפילה בעם ישראל, כאשר אין קשר עם האחד, שהוא הקב"ה. יש לראות חלק זה כמשמעות של הסתרת פנים, "וקם העם הזה… ועזבני… ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול… ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא…" (דברים לא, טז-יח).

המתבונן בצד ימין של היצירה, רואה 3 מגיני דוד. שלושתם יחד בנויים בדיוק מ- 19 חלקים (18+1) = ח"י ועוד אחד, כאשר מצטרפים ומתחברים אל האחד, אל הקב"ה, זוכים אנו להתרוממות ועליה.

2 חלקים אלה אינם נפרדים זה מזה, הם מהווים מיקשה אחת, שני צדדים של מטבע אחת. מספר החלקים ביחד הוא 36 = פעמיים ח"י. במצב של חיבור זה צד שמאל הופך להיות חלק בלתי נפרד מצד ימין. העבירות – הצד השלילי – הופכות לזכויות.

בנפילה היה גם כן גרעין חיובי, תנועת הכנה לקראת עליה והתרוממות. "אילולי נפלתי, לא קמתי". כל צד הופך להיות משמעות של המילה החשובה "חי".

17 החלקים בצד שמאל, רומזים לירידה. כביכול שומעים פה קריאה איומה: "אוי"! (בגימטריא 17), הופכים להיות רמז למילה "טוב" (בגימטריא 17).

כן נאמר (דברים ל, ח-ט) "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'… כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך".

הקשר והגשר בין 2 החלקים

מילת מפתח בכתיבת היצירה נמצאת בצורה בולטת במיוחד בין שני החלקים, והיא המילה "ויעמדו". יש למצאה ביצירה, מתחת לצידו הימני של המשולש התחתון של מגן הדוד המרכזי.

מילה זו משמעותית ביותר. היא באה לבטא עמידה לאחר נפילה. ממקום זה והלאה, מצד ימין ומעלה, מתואר החלק החיובי של ההתרוממות.

ביטוי זה מזכיר לנו כפל משמעות:

• "ויעמדו" מלשון עצירה. "ויעמדו המים היורדים מלמעלה" (יהושע ג, טז). מרמזים לנו כי המים הזידונים אשר איימו לרדת לעומק ולשטוף, הנה נעצרו, עמדו. בדומה לירדן שנעצר ובני ישראל עברו בתוכו.
• "ויעמדו" מלשון תכונה, התכוננות לקראת… "ויקרבו… ויעמדו לפני ה'" (ויקרא ט, ה). רומז כי העמידה היא להתקרב אל ה', ופניהם קדימה ולמעלה. גם ביצירה ההמשך קדימה ולמעלה.
• "ויעמדו" – מלשון תפילה. "ויעמוד פינחס ויפלל…" (תהלים קו, ל). וכן אנו קוראים לתפילה העיקרית: "תפילת העמידה".

עם ישראל שרד ועמד איתן, בזכות הקשר, הערגה והחיבור עִם שומע תפילת כל פה. כל עוד לא אבדה התקווה, יש מקום לתפילה. "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים".

ערך המילה "ויעמדו"

ערך המילה "ויעמדו" הוא 136, מספר משמעותי ביותר הקשור לעולם התשובה.

"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", ובמקביל, קיים רמז מקוצר: "צום, קול, ממון", כל אחת מהמילה הללו היא בדיוק הערך 136. מילה זו "ויעמדו" הנמצאת בגשר שבין החלקים, מדגישה כי בשלב זה עוברים אל עולם התשובה, ובמעמד זה זוכים לעלייה והתעלות שממנה אין ירידה עולמית.

ניתוח מילים פינתיות בצד ימין

העוקב אחר המילים הנמצאות בפינות מגיני הדוד בצד ימין, יגלה חיזוק לרעיון של נפילה ולאחריה התרוממות גבוהה.

בפינה הנמוכה, במגן דוד הימני התחתון, נמצא שהמילה "ישראל" כתובה בכיוון של נפילה, מלמעלה למטה.

כאשר נחקור את הכתוב בפינה העליונה במגן דוד זה, נגלה את המילה "תקותנו" כתובה בצורה מאוזנת.

התקוה

יש תקוה לעם ישראל גם במצב של נפילה. "כל זמן שאדם חי יש לו תקוה" (ירושלמי ברכות ט, א).

הודגש לעיל, כי היצירה כולה מביעה חיים, ולכן יש תקוה. ובשוחר טוב (תהלים מ) מצוטט: "קוה קויתי לה'", אין בידי ישראל אלא קִווּי, כדי שיגאלו בשכר קוה קויתי".

הקב"ה מזכיר ליעקב כי התקוה היא הסוד של החזרה ממצב של נפילה לעליה. "למה תאמר יעקב", אמר לו הקב"ה, חזור לתומך, כשם שהיית חוזר לקוויך, כשהיית מברך את השבטים אמרת: "לישועתך קויתי ה'" (אגדת בראשית כ).

ה"תקוה" היא מילה המביעה באותיותיה חזרה אפילו מהמצב הרחוק ביותר. יש בה תנועה של חזרה מהאות ת' ל-ק', ל-ו', ל-ה' (אל ה'). מהאות ת' שהיא סוף, ישנו קו (ק' ו') ישיר אל ה'.

מתקוה לאיזון, ומאיזון לעלייה, מחיל אל חיל

יש להמשיך לעקוב ביצירה ולראות במגן דוד האמצעי בצד ימין את המילה "ישראל" בצורה מאוזנת, במקביל למילה "תקותנו". לאחר הנפילה שהיתה במגן דוד התחתון בא שלב האיזון.

בפסגת היצירה רואים את המילה "ישראל" בכיוון של עלייה. לאחר האיזון בא שלב ההתרוממות והעליה.  טבעו של עם ישראל נהפך כגלגל. מירידה – נפילה כמעט מוחלטת. ננסכה בו תקוה, התעודד, התאזן וקיבל תפנית חדה כלפי מעלה.

למה הדבר דומה? לטייס שמטוסו צולל כלפי מטה, וכמעט, חלילה, מתנגש הוא בצלע ההר… אך אינו מאבד תקוה, גם במצב קשה זה מצליח איכשהו להתאזן, ועוד יותר לנסוק מעלה מעלה, חזרה אל האויר, האור והרוחניות.

סגולת הפינות השלמות

מהו מספר הפינות השלמות שנשארו בכל מגן דוד מסביב ליצירה?

3 פינות מכל מגן דוד. 3 פינות אלה מבטאות חיזוק וחוסן. "על שלושה דברים העולם עומד…", "והחוט המשולש לא במהרה ינתק…", ובמציאות: "דרך 3 נקודות עובר מישור…" , הבסיס החזק ביותר בנוי על 3 נקודות.

3 נקודות אלה, יש להן רמז לצורת ניקוד הסגול, וידוע כי הקב"ה קראו לעם ישראל "עם סגולה". המיוחד בסגול הוא שאפשר להפכו לכל כיוון ונשאר תמיד בצורתו סגול. "בחינת סגול זה, שבכל דרך שאתה מהפכו בצורתו הוא עומד, סגול הוא, אף כנסת ישראל כן. עם כל הזעזועים והטלטולים נשארים יהודים בצורה ובתוכן, נצח ישראל לא ישקר" (האדמו"ר ר' דוד מלעלוב).

ביצירה: 3 פינות אלה משתנה מיקומן ממגן דוד אחד למשנהו בכל הכיוונים.

ראש וכתפיים

הפינות השלמות שנשארו מכל מגן דוד יש להן תיאור של ראש ושתי כתפיים. שתי הפינות המחוברות בקו ישר אחד נחשבות ל"כתפיים". הפינה השלימה ש"מעל" לקו המחבר את שתי הכתפיים נחשבת לקודקוד, ל"ראש". במגן דוד הראשון, השמאלי הגבוה, כביכול הכתף האחת גבוהה והשניה נמוכה. ובקודקוד (בראש) כתוב הביטוי: "ברוח ה'".

העוקב אחר צורה זו במגן דוד השני, השמאלי האמצעי, יראה את הכתפיים והראש כאילו הסתובבו מעט אבל ממשיכים לרדת. במגן דוד התחתון הכתפיים לגמרי למטה, והראש שמוט. זהו צד שמאל, הנפילה.

מדת הרחמים בזמן הנפילה

יש לשים לב ביצירה, כי בכל קדקוד (ראש) בצד זה נמצא שם ה'.

בראשון כתוב: "ה'",

בשני: "א-ל"

ובשלישי: "י+ כא" = א-ל".

גם בזמן נפילה אין הקב"ה עוזב את האדם, ואין הנופל עוזב את הקב"ה. "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי" (ברכות סג, א). הגנב – אף על פי שגונב, בזמן הגניבה מבקש עזרה מהקב"ה.

וכן נאמר: "ה', ה', א-ל רחום וחנון" מידת הרחמים כך היא: "אני מרחם קודם שיחטא האדם, ואני מרחם אחר שיחטא, אם ישוב" (ראש השנה יז, א).  ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא, ושֵם "א-ל" עדיין נמצא בראשו.

רמז המילה "נפילה", מסתיימת באותיות "לה". ערכן 35 בדיוק כערך המילה "יהודי". גם בסוף הנפילה היהודי נשאר יהודי. רק מאורעותיו משתנים, אך הוא אינו משתנה.

הראש השמוט

ה"ראש" השמוט מסמל את הדרגה הנמוכה ביותר, את הנפילה האיומה בעם ישראל.

מה"ראש", כביכול, נפלה האות "ש" הגדולה (ראה למטה בפיזור האותיות הגדולות: "ישראל"), ולא עוד אלא שהיא הפוכה!

מהי אותה "שין" (ש)? למה תרמוז? היכן מצאנו את האות "ש" עומדת בפני עצמה?

• ש (שין) של תפילין. "נפילה" של התפילין מראשו של היהודי. "פושעי ישראל בגופן מאי ניהו? אמר רב, קרקפתא דלא מנח תפילין" (ראש השנה יז. א).
• ש (שין) רמז לאות הנמצאת על המזוזה בכניסה לכל בית יהודי. כביכול, חס ושלום, נפלה גם המזוזה.
• ש רומזת לשבת.
• ש רומזת לקריאת שמע.

עם ישראל, שלא באשמתו, הגיע לדיוטא התחתונה, לבירא עמיקתא, לנפילה רוחנית. וכן כתוב באחת ה"כתפיים" השמוטות, (במגן דוד התחתון) "ורוח אין בהם", אין רוחניות בעם ישראל.

מדרש רבה (שמות פ"א) מצטט, בהתיחסו לנפילה בעם ישראל, את הפסוק "ועלה מן הארץ", "כל זמן שישראל בירידה תחתונה, עולים הם, מהיכן? מן הארץ."

ההתרוממות

המצב הקשה המתואר לעיל הוא שלב נמוך, אבל זרע התחיה נמצא בתוכו! חלילה וחס להתייאש גם במצב חמור כזה. "דלותי ולי יהושיע", אף על פי שדלה אני מן המצוות, לי נאה להושיע" (ראש השנה יז. א).

אכן, מיד לאחר הנפילה אפשר להתבונן לראות את צד ימין של היצירה. הראש מתרומם ועולה מעלה מעלה (ינותח להלן). על זה אפשר לומר "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו", לב החכם מביט על העליה ואינו מדגיש את הירידה לפני כן.

יש מפרשים: "סור מרע ועשה טוב" – חדל לעסוק בכל מאודך להביס  ולהתבוסס במחשבות תיקון הרע, אלא עסוק בדבר אחד בלבד, עסוק כל העת במשימה אחת: "עשה טוב"!

אמרתו הידועה של הרב: "את החושך לא מגרשים בצעקות ובמקלות, אלא רק על ידי האור".

שיחת ר' לוי יצחק עם קונו

לאחר תיאור "התפילין שנפלו" ביחס לאות "ש" ההפוכה, כאן המקום להזכיר את שיחתו של סנגורם של ישראל , ר' לוי יצחק מברדיטשוב:

"רבונו של עולם", הרים קולו ופנה בטרוניה כלפי הקב"ה, "אם אי אתה מוחל עוונותיהם של ישראל, אין, כביכול, תפילין שלך כשרים. כתוב בהם, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ואם אי אתה מוחל להם לישראל, אין הם "גוי אחד בארץ", מפוצלים ומפורדים הם, ואז כביכול אין התפילין שלך כשרים.

ומיד משנה ר' לוי יצחק את קולו ונעימתו, נעימה של תחנונים והתחטאות כבן לפני אביו, "רבונא דעלמא כולא, למה אינך לומד מפשוט שבישראל ואינך נוהג כמותו עם בניך? אדם בישראל, פשוט שבפשוטים, אם הפיל בשוגג תפילין שלו לארץ, מה הוא עושה? גוחן עצמו ארצה, מרים את התפילין ומנשק אותן בדבקות מנשיקות פיו, ואינו מוצא לו נחמה במה שעשה, ואנחנו, עמך ישראל, תפילין שלך אנחנו!!! כי תפילין שלך מה כתוב בהן? "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ואתה ריבון העולמים השלכת אותנו לארצות הגלות והגזירה רצוצים ונרמסים על ידי כל מיני שקצים ורמשים. ולא דין הוא, ריבונו של עולם, שהגיעה עת דודים להקים מעפר דל ומאשפות להרים אביון?! להרים תפילין שלך, עמך ישראל, עם בו בחרת מכל העמים, ולנשקם מנשיקות פיך, להרים קרנם ולגאלם משממונם וחורבנם".

ההתרחקות מ"עיני ה'" כיצד היא בעיני ה'?

"שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיה נז, יט). תחילה מבשר הקב"ה כי הוא מתחבר עם הרחוק, שהתרחק, שיש בו מעלה גדולה יותר מזה הקרוב.  כיצד יובן הדבר, אם לא במשל?

משל לקיר אבנים הבנוי נדבך על גבי נדבך. בעת נופלו וקריסתו, האבנים שנפלו רחוק מאוד מבסיסו של הקיר הלוא הן אותן אבנים שהיו בפסגתו. ככל שהאבנים הן גבוהות יותר, כך התרחקותן רבה יותר, ומקום נפילתן רחוק מאוד

והנמשל, הנשמות הגבוהות בעלות עוצמה, אם נופלות ח"ו, הן נופלות למרחק רב, אותן נשמות רחוקות מיהדות מי ישער עוצמתן?!

"לא הביט און ביעקב"

חכמינו בכל הדורות ראו בעין נכוחה את התרחקותם של יהודים מאמונה. ידעו כי כל ישראל ערבים הם, ויש מקום להתפלל עליהם, על פי מה שאמר נעים זמירות ישראל: "יתמו חטאים מן הארץ", "חטאים" ולא "חוטאים".

ראו חכמינו מעלה גדולה במי שיודע ללמד סנגוריא על עם ה', בניו של מקום, ואין בן ואב יכולים להיפרד זה מזה לעולם. "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – אם קודשא בריך הוא, אינו רואה אוון ועמל בבניו, קל-וחומר בשר ודם…

ידוע הביטוי "בעל עבירה", אולם ביחס למצוות נקרא בשם "בן",         "בר-מצווה". משמעות הדבר: אדם הקשור לעבירה יכול להיפרד ממנה כבעל ואשה, או כבעל חפץ שהיום זה שייך לו ומחר יכול להשתחרר ממנו. (בעל-הבית, בעל-מלאכה) אולם בן ואב זה יחס במציאות שאינה יכולה להימחק לעולם.

האדמו"ר מקומרנא זצ"ל (נתיב מצוותיך, שביל אמונה ג, כב) מספר איך פעם לימד הבעש"ט את תלמידיו מעלת המצווה העצומה שיש בלימוד סנגוריא על ישראל, ואז החלו ללמד זכות עליהם, זה כך וזה כך בלימודים מפסוקים וכדומה. והכל בקול מתון ורגוע. אז יצא הבעש"ט מגדרו וצעק עליהם בכל כוחו, "אתם מלמדים זכות כמו אם חורגת המדברת טובות על בנה החורג, לעשות נחת רוח לבעלה. אבל לא כך היא המצווה. תארו לעצמכם איך האם האמתית מדברת על בנה, וחוקרת בכל עוון וסטיה למצוא איזה התגוננות וצד טוב ללמד זכות על בנה. והיא צועקת בכל נפשה (פון די קישקס), "לא אכפת לי מה הם מעשיו הרעים, אם נכשל וטעה לפי שעה, אבל בני בעצם טוב, טוב טוב הוא עד למאוד. טוב בפנימיות נפשו ושורשו. לוא יהי שעשה מה שעשה, מעשיו הם לפי שעה, שהם רק אחיזת עיניים בלבד".

שלבי ההתרוממות, תהליך הגאולה

יש לחזור ולהתבונן ביצירה בצידה הימני. לראות את ה"ראש" המתרומם בביטוי משמעותי ביותר, "והבאתי אתכם אל אדמת ישראל". הנה כאן בארץ ישראל, זה מקום העליה, תרתי משמע. רק בארץ ישראל הראש היהודי עולה ומתרומם.

העליה וארץ ישראל

א. לארץ ישראל עולים, וממנה אין יורדים. כפי שנאמר, "הכל מעלין לארץ

ישראל" (כתובות ק, א).

ב.  "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות" (קידושין סט, א).

ג.  "ארץ ישראל גבוהה ומתוקה ומשובחת משאר הארצות" (ילקוט משלי      תתקמג).

"אמר הקב"ה חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל. אמר ליה הקב"ה   למשה,  הן הארץ חביבה עלי וישראל חביבין עלי,  אני אכניס ישראל   שהן חביבין עלי לארץ שחביבה עלי" (במד"ר כג).

"להתהלך לפני ה' באור החיים, זו ארץ ישראל" (מדרש שוח"ט, תהלים נו).

ד. העליה לארץ ישראל היא אחד משלבי הגאולה. כפי שמוזכר בפסוקים   רבים,  "ושב ה' א-להיך את שבותך… ושב וקבצך מכל העמים…",   "והביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך" (דברים ל' ג-ה).

יש להדגיש את המציאות, אשר כל מי שיש לו עיניים יכול לראות. ארץ ישראל חכתה לבניה שיצאו לגולה כמעט אלפיים שנה. הארץ נשארה שוממה, וכל מי שישב בה קפא על שמריו (בדווים), כאילו ההיסטוריה עצרה מהלכה, לא זזה ולא התקדמה כאן בארץ מאז חורבן בית שני.

הנה, הרגישה אדמת ארץ ישראל שבניה חוזרים אליה. ראה זה פלא, פורחת היא, משגשגת ומניבה פירות. "ארץ זבת חלב ודבש". העם השב מהגלות בודאי לא היה חקלאי מטבעו, וגם לא עם למוד מלחמה, אוחזי נשק. כאן בארץ, פתאום "מתגלים" החקלאים הטובים בעולם, והצבא החזק ביותר, המגן בחירוף נפש ונאחז בציפורניו באדמתו.  האם לא מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו.

הישיבה בארץ ישראל

ישיבה בארץ ישראל יש בה מעין סגולה של ישיבה בבית-כנסת. "אחת שאלתי מאת ה'… שבתי בבית ה' כל ימי חיי…"

"יעקב חבל נחלתו", ארץ אשר עליונים ותחתונים תשוקתם אליה, "תמיד עיני ה' א-לקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (אגרת הגר"א, עלים לתרופה).

כן צוואתו של "יסוד ושורש העבודה" (ס"ק מו), "תשוקתכם יהי' בתמידות ליסע לארץ הקודש… והובא בספרים, אם אין מוסכם בלב אדם ישראלי בתכלית ההסכמה שבודאי קודם שימות יראה לשום פעמיו לנסוע לארץ הקודש למות שם עונשו מרובה ר"ל, ובודאי אם לא יהיה תשוקת האדם בתמידות לזה, לא יהיה ג"כ הסכמה בלבו לזה", עכ"ל.

וכן לשון התניא באיגרת הקודש, "לעורר את האהבה הישנה וחיבת ארצנו הקדושה להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמוק".

ובספר חרדים פ"ב מצוות ל"ת התלויות בארץ, כתב "וצריך כל איש מישראל לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אימו, כי תחילת עוונותינו שנקבעה לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה", עכ"ל.

ידועה נבואתו של יחזקאל (לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". התייחסותו של ר' אבא לנבואה זו היא ברורה, "אין לך קץ מגולה מזה" (סנהדרין צז, א). רש"י מדגיש, "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה".

שלבים בגאולה

האם גאולה היא הוכחה שהעם חזר בתשובה, או בגלל שהגיעה העת ואין לעכב?

במסכת סנהדרין (צז, א) נמצאת מחלוקת בין ר' אליעזר הסובר שהגאולה תלויה בתשובה, לבין ר' יהושע הסובר כי הגאולה אינה תלויה בתשובה אלא בזמן. לאחר שכל אחד הציג הוכחות לדעתו, שתק ר' אליעזר. "איסתליק ר' אליעזר", ר' אליעזר הודה לר' יהושע.

גדולי ישראל, ר' סעדיה גאון, רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, רד"ק, המהרש"א, מצודת דוד, המהר"ל מפראג, הגאון מוילנא, הרמח"ל, אור החיים, החפץ חיים, כולם מודים שהגאולה תבוא (ובאה) בזמנה גם ללא קשר לתשובה. הגאולה באה בעידן סמוי שהיה קבוע מראש, ותופיע בתהליך מתמשך.  שלב זה של גאולת העם והארץ היא גאולה גשמית בלבד. תופיע לבני הדור גם לאלה שאינם זכאים וצדיקים. לאחריה יבוא, בעתיד, השלב הבא, גאולה רוחנית. זהו העידן בו נחזור כולנו לעבודת ה' בלבב שלם.

התבוננות בפינות היצירה

נשוב אל היצירה, ונתבונן בה ונבדוק: מה כתוב בפינות מגיני הדוד?

בצד ימין, בפינה הנקראת "ראש" במגן-דוד האמצעי. ב"ראש" כתובות האותיות י' י' (פעמיים יו"ד) יוצרות את שם ה' (כפי שמודפס בחומש). רמז בפסוק "ושכנתי בתוך בני ישראל", כי הקב"ה שוכן בתוך בני ישראל. האות האחרונה של "בני" היא יו"ד, והאות הראשונה של "ישראל" היא יו"ד. הנה רמז כי יי (ה') שוכן בתוך בני ישראל.  גם ביצירה עצמה ב"ראש" כתוב הביטוי, "לבני ישראל".

בפסגת היצירה אנו רואים במגן-דוד השישי, (העליון) בפינה הנקראת "ראש" את המילה "ישראל" בכיוון של עליה והתרוממות, עם ישראל מגיע לגובה רוחני. מעל המילה "ישראל" שוכנת אות "ש" גדולה (בביטוי: "עם ישראל חי"), הוכחה, שעם ישראל חזר אל המקורות, אל הרוחניות. להבדיל מהנפילה הרוחנית שהיתה  כנגד, למטה. (קיבל ביטוי במגן-דוד התחתון, ראה לעיל) חזר עם ישראל אל "ש" של תפילין, אל "ש" של שבת, אל "ש" של המזוזה, אל "שמע ישראל".

הרוצה להתעמק יבחין כי ב"ראש" של מגן-דוד החמישי נמצא הביטוי, "בני ישראל חברו", ואילו ב"ראש" המגן-דוד השישי נמצא הביטוי: "שבטי ישראל חברו".

הביטוי "בני ישראל" מתאים להצמידו ליעקב שהיה אביהם והם היו בניו ממש, "ויקרא יעקב אל בניו… היקבצו ושמעו… בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית מט, א-ב).

הביטוי "שבטי ישראל" מתאים יותר לתקופה של משה, "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג, ה).

יעקב היה אביהם הגשמי של בני ישראל, ומשה אביהם הרוחני. זה משלים את זה, תחילה יעקב ואחר כך משה. גאולה גשמית ואחריה גאולה רוחנית.

פסגת  היצירה

כבר למדנו כי מה שנכתב בפסגת היצירה בא לציין ולרמוז על הרעיון הנשגב שהזכיר משה בברכותיו לשבטים, "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". הרעיונות שכתב רבנו בחיי בפרשת "וזאת הברכה" אכן מתאימים לפסגה שהיצירה שואפת להגיע. "ויהי בישורון מלך", שהיה בבני ישראל מלך והוא הקב"ה, והענין ששרתה שכינה בישראל. ולכן הזכיר "ישורון" שהוא לשון ראיה, על שם שראו בסיני כבוד השכינה עין בעין, ושם התאספו ראשי עם יחד שבטי ישראל לקבל אלהותו ומלכותו".

"ויהי בישורון מלך", זה הקב"ה. אימתי? "בהתאסף ראשי עם"… וכן הכתוב אומר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה", אימתי בונה בשמים מעלותיו? בזמן ש"אגודתו על ארץ יסדה". (במדבר רבה ט"ו, יח).

פסגת היצירה מביעה את הערכים השמימיים. הערך המוזכר ב"ראש"   המגן – דוד האמצעי נרמז בביטוי, "לבני ישראל חברו", המייצג גם בצורה המאוזנת את הצד הגשמי המאוזן, ומקביל לביטוי "ואגודתו (חברו) על ארץ יסדה (הצורה המאוזנת)".

"הבונה בשמים מעלותיו", אימתי, כשישראל באגודה אחת. רמז ביצירה, הביטוי, "ישראל (בפסגה) חברו…" ואם כן תלה הכתוב הבנין העליון כולו על ישראל כשהן אגודה אחת.

פסגת הפסגה

פסגת היצירה היא המילה "ישראל". ופסגת הפסגה, האותיות האחרונות של המילה ישראל הן "א-ל". רמז לנאמר במסכת ברכות (ו, א) "אמר להם הקב"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם (המילה ביצירה: "חברו"), שנאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

האחדות שבפסגה

יש לציין כאן כי היצירה אינה מסתיימת בפסוק האחרון של חזון העצמות היבשות. היא ממשיכה בפסוקים נוספים שנכתבו בהמשך החזון אודות החיבור שבין העצים (לוחות העץ) המסמלים את שבט יהודה ושבט יוסף להיות אחד.

הביטוי "אחד" חוזר על עצמו כהד חזק בפסוקים שנכתבו 8 פעמים!

קח לך עץ אחד… ולקח עץ אחד… וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך… ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי.

המגן-דוד החמישי מבטא אחדות שבין אדם לחברו, "ואהבת לרעך כמוך". והמגן-דוד השישי מבטא אחדות עם הקב"ה, "ואהבת את ה' א-להיך…"

האחדות היא המטרה הנכספת שאין גבוהה ממנה, ולכן כולה נכתבה במגיני-דוד העליונים. הדרגה הגבוהה ביותר היא אהבת ה', שכל המעשים שאנו עושים הוא להגיע לדרגה זו, "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי… לאהבה את ה' א-להיכם…".

השוואה בין שני חלקי היצירה

לסיכום, בינים נערוך השוואות בין שני חלקי היצירה.

נזכיר, כי החלק השמאלי (3 מגיני-דוד השמאליים) בנוי מ-17 חלקים, והחלק הימני (3 מגיני-דוד ימניים) בנוי מ-19 חלקים. הנה פלא, למרות שהחלק הימני "כבד" יותר ביצירה, הוא גבוה יותר מהחלק השמאלי ה"קל". אין זאת כי אם החלק השמאלי, השוקע, גשמי. והחלק הימני העולה למעלה מבטא עליה ברוחניות.

לאחר הטיפוס והעליה ברוחניות, אין ירידה ממנה, שם היא נמצאת במקום הגבוה, כפי שהזכרנו לעיל.  בחלק זה נסתיימה ונשלמה היצירה.

לב  היצירה

מגן-דוד פנימי, מושלם

המגן-דוד הפנימי, השביעי, הוא מושלם ומואר. בנוי מ-12 קוי גבול כשהאור הפנימי מאחד אותם. 12 קוים אלה מסמלים את 12 השבטים, "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר". יש קשר בין כולם. כביכול נותנים יד זה לזה, והאור הפנימי מחבר את כולם והוא המחייה אותם.

המילה "חי" מסמלת אחדות

אדם חי כל אבריו שלמים ומחוברים על ידי הנשמה, האור. כאשר הנשמה שבה למקורה הגוף מתפרק ומתפרד.

המילה "חי" מורכבת מהאות ח' ומהאות י'. האות ח נכתבת על ידי שתי האותיות ו-ז וחטוטרת על גבן. ערך 2 האותיות ו+ז הוא בדיוק 13, כערך המילה "אחד" או "אהבה". אמרו השבטים ליעקב אביהם: "אין בלבנו אלא אחד", אחדות ואהבה.

האות י מסמלת את החיבור של יהודי והקב"ה. ח י הלב של היהודי, ברוך ה', חי הוא, חי!

מגן דוד סמלו של העם היהודי. קח ח"י (18) קוים ובנה מהם צורה משוכללת, מהו הדגם שיתקבל? מכל 3 קוים יווצר משולש אחד. ומ"חי" (18) קוים יווצרו 6 משולשים. והנה נוצר מגן דוד מושלם.

המילה "חי" קשורה ביותר לעם ישראל. "והיה מספר בני ישראל כחול הים… והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי" (הושע ב, א).

משמעות המילה הזאת היא קשר עם הקב"ה, שהוא כלשון הנביאים: "חי העולמים", "חי אני נאום ה'", "חי ה' אשר פדה את נפשי…"

רמז למילה: "חי"

רבנו בחיי אומר (פרשת אחרי מות) כי כתוב בבגדי הכהן הגדול "והניחם שם" מלמד שטעונים גניזה. ואמרו כי משקל הבגדים היו י"ח (ח"י) מנה, וזהו לשון והניחם. ר"ל: והנם י"ח.

מה רמז היה בבגדי כהונה שמשקלם היה י"ח מנה?

טעם טבילת כהן גדול אחר צאתו מבית קדש הקדשים, משום דבצאתו משם היה ס"מ (השטן) אוחז בבגדיו שעליו לקורען מתוך קינאה, לכן ציווה הקב"ה לעשות שפה בפי המעיל מעשה אורג כפי תחרא יהיה לו "לא יקרע", כלומר כדי שלא יוכל ס"מ לקורעו בתפשו במעילו שעליו… ולכן, משום שס"מ היה נוגע בבגדיו בצאתו מן הקדש, לכן היה צריך טבילה. לכן אין כבודו של מלך לחזור ולהשתמש בהם.

ומזה הטעם היה משקל הבגדים י"ח מנה, סימן ח"י, לסמות עיני ס"מ האוחז בו להזיקו, לרמוז לו: חָיֹה יחיה, ואין שליטתך עליו, כי מלאך ה'    צ-באות הוא".

קשר ורמזים במילה "חי"

"והחי יתן אל לבו". משימתו של האדם היא להכניס רוח חיים לתוך לבו.  "כי ידבר א-להים את האדם וחי", דיבור הוא קשר, קשר האדם עם הקב"ה שהוא חי העולמים. כלשון הנביאים "חי ה' וברוך צורי", "חי אני נאום ה'", "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי". הוא יוצר חיים אצל האדם. הנדבק בקב"ה מצא את תכליתו, "כי מוצאי מצא חיים" (משלי ח, לה), "יראת ה' מקור חיים" (שם יד, כז).

עולם התשובה

עולם התשובה, החזרה והשיבה אל הקב"ה, היא מקור החיים. "גדולה תשובה המגעת עד כסא הכבוד". תחת כסא הכבוד הוא מקור מחצבת הנשמות הטהורות והחיות לנצח. "ונס אל אחת מן הערים האל וחי… (דברים ד, מב), הוא לא ימות… חיה יחיה" (יחזקאל יח, יז), "והשיבו וחיו…" (שם, לב), וכקריאת הנביא עמוס (ה, ד-ו) דרשוני וחיו… דרשו את ה' וחיו…".

חט, חי

מענין מאוד, 2 מילים אלה הצמודות זו לזו, יש בהן משמעות. האותיות "חט" רומזות למושג שלילי, למילה "חטא". המילה במקורה כאילו נכתבה, "חט" בלבד. כמו שמצינו אצל יעקב אבינו, כאשר התבונן בשמות השבטים, לא מצא בהן אותיות חט, צפה כי מיטתו שלמה והינם ראויים, לכן רצה לגלות להם את הקץ.

מצאנו בהלכות ראש השנה, נהגו שאין לאכול אגוז בראש השנה כי "אגוז" בגימטריה 17 וזה מזכיר את האותיות "חט" שערכן יחד 17. יש כאלה הרוצים לראות באות ט' רמז לטיט היון, בוץ שאפשר לשקוע בו ח"ו. ההצמדות של האותיות חט פירושן: חיים השוקעים בטיט ובוץ, עולם החטא.

מה עושה האדם? מתחבר הוא – כאשר עדיין נמצא בחטאו – עם האות א' הרומזת לקב"ה, "השוכן אתם בתוך טומאותם" (ויקרא טז, טז), אז, "וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל" (שם, יט). ומבטיח הקב"ה על ידי הנביא יחזקאל (לו, כה), "מכל טומאותיכם… אטהר אתכם…" "והושעתי אתכם מכל טומאותיכם" (שם, כט).

האותיות ט + א הופכות להיות האות י (יו"ד) וה"חט" (17) בתוספת א הפך להיות "חי" (18). י רומזת לקב"ה הרומזת לחיים. י' הרומזת לקב"ה (י-הוה).   והפכה להיות המילה: "חי"(18)

פעימות הלב, קריאות המילה "חי"

לב היצירה, טהור ושלם. בולטת בו מאוד המילה "חי". כביכול, הלב הנמצא בעצמות היבשות, החל לפעום! כל מבט במילה: חי, היא פעימת לב מחודשת. אינו מפסיק. "קול גדול ולא יסף" (לא פסק). פעימות אלה חזקות הן! חודרות דרך חלקי היצירה שמסביב ללב ומגיעות אל הפינות החיצוניות השלמות שמסביב ליצירה. מספרן בדיוק, (18=6 X3) "חי"!

הד המילה "חי" שהיתה במרכז, התפרצה, חדרה לכל הצדדים, וקולה נראה ברמז בכל גבולותיה סביב. מספר חלקי היצירה הם בדיוק 36, רומזים לפעמיים המספר ח"י (36=2X18). רטט כפול של המילה "חי". הד חזק ביותר מהלב המגיע אל קצות היצירה, הלוא הן ח"י אותיות הענק הבולטות ביצירה.

פעמיים הביטוי: "ע.ם  י.ש.ר.א.ל  ח.י", יש  בדיוק ח"י אותיות.

המנורה

דגם היצירה רומז למנורה של שבעת הקנים. המגן-דוד המרכזי השלם הטהור רומז לקנה האמצעי שהיה עשוי מקשה זהב טהור. מקומו במרכז, והלהבה שלו פנתה למעלה אל חי העולמים. הוא נר התמיד. יתר הלהבות משני הצדדים פונים ללהבה המרכזית, כפי שנאמר, "והאיר על עבר פניה".

מסביב, נמצאים 6 מגיני-דוד. 3 מצד ימין ו-3 מצד שמאל,  הרומזים לתיאור, "וששה קנים יוצאים מצדיה, שלשה קני מנורה מצדה האחד (בצד ימין) ושלשה קני מנורה מצדה השני" (מצד שמאל) (שמות כה, לב). לכל מגן-דוד יש 3 פינות שלמות, הרומזות לפסוק "שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד… כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה" (שם, לג).

ל"ו אורות

המנורה קיימת. היש בה אור אם אין?

האור רמוז ביהדות על ידי המספר 36 (ל"ו), ראינו זאת במספר מקומות:

א.   האור הגנוז היה בעולם ל"ו שעות. (3 חלקי יממה של 12 שעות)

ב.   אור החכמה היהודית מופיע בל"ו צדיקים נסתרים.

ג.    אור העושר הרוחני מופיע בל"ו מסכתות שבש"ס.

ד.   סך כל נרות חנוכה, הן ל"ו.

ה.   חודש כסלו (כס לו) רומז לגלוי של כיסוי הל"ו.

ו.    האמת יוצאת לאור ביהדות על פי 36 סנהדרין שהם בדיוק, רוב של 71.

במנורה שביצירה יש גם כן בדיוק ל"ו (36) חלקים. רומזים כי הודלקה המנורה, יש בה אור !!!

• "יהודי" בגימ' 35. ומה ש"עוטף" אותו זה המספר 36, הוא האור. כפי שנאמר "בהלו נרו עלי ראשי" (איוב כ"ט ג')
• סכום המספרים מ-1 עד 8 הרומז לעולם הרוחני, הוא 36.
• "למד ואו" בגימ' 87 כערך המילה : "פז" הרומז לאור (זהב)
• לאחר ל"ו ימים מתחילת השנה, הוא יום ז' במרחשון. יום בו מתחילים לבקש גשמים. ("ז' במרחשון" בגימ' 613  – תרי"ג)

מבנה היצירה על פי מספר אותיות

סביב לב היצירה שוקק חיים

מסביב ללב היצירה ישנן בדיוק 36 מילים שלמות שהן כפליים "חי", ויש בהן (בתוספת חלקי מילה צמודות) סך 136 אותיות. (התכנון בהכנת היצירה – לא פשוט!)

 

                                                         מילים שלמות      אותיות

זוג צלעות עליונות שמאליות                 6                          23

זוג צלעות צדדיות שמאליות              5                    22 

זוג צלעות תחתונות שמאליות          7                    23

           סה"כ:                             =18 (חי)          = 68 (חיים)

 

זוג צלעות תחתונות ימניות                   6                       27   

זוג צלעות צדדיות ימניות                      7                    19      

זוג צלעות עליונות ימניות                         5                    22

            סך הכל:                                          =18(חי)            =68 (חיים)

                                                  סך הכל            סך הכל

                                                                       36                  136

חלוקה פנימית מראה כי בכל צד יש ח"י מילים ובהן 68 אותיות כערך המילה "חיים".

סיכום: "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים" (משלי ד, כג).

המספר 136 שווה לכל אחד מהערכים הידועים:

"צום"  "קול"  "ממון"  הרומזים לרעיון: "ותשובה  ותפילה  וצדקה…". ראה לעיל הסבר מפורט למילה "ויעמדו". היא המילה המחברת את 2 חלקי היצירה, וערכה בדיוק 136.

מסביב ללב יש בדיוק 12 חלקים וביחד הם 13 חלקים. הבחן זאת גם בתוספת כביכול של המגן-דוד השמאלי העליון. עיין מאמר שלם של היחס והרמזים למספרים 12  ו-13 ביצירה "אחד".

כמה מילים בכל "ראש"?

(התכנון בהכנת היצירה – לא פשוט!)

מגן-דוד שמאלי עליון -4.

מגן-דוד שמאלי צדדי -4.

מגן-דוד שמאלי תחתון -5.

סך הכל 13, כמנין "אחד" או "אהבה".

 

מגן-דוד ימני תחתון -5.

מגן-דוד ימני צדדי -3.

מגן-דוד ימני עליון -5.

סך הכל 13, כמנין "אחד" או "אהבה".

ביחד, בכל ששת ה"ראשים", יש בדיוק 26 מילים שלמות הרומזות לשם הקדוש, שם ה', שם הוי'. רומזים גם לקריאה הגדולה, "ה' אחד".

מספר האותיות הבונות את ה"ראשים" הוא 115, (ראה רמז ביצירה "עליה-רוחנית").

כמה מילים ואותיות בכל "כתף"?

(התכנון בהכנת היצירה – לא פשוט!)

במגן-דוד מספר 1, יש 7 תיבות  שהן 23    אותיות

במגן-דוד מספר 2, יש 7 תיבות  שהן 29    אותיות

במגן-דוד מספר 3, יש 7 תיבות  שהן 30    אותיות

במגן-דוד מספר 4, יש 6 תיבות  שהן 28    אותיות

במגן-דוד מספר 5, יש 10 תיבות  שהן 28  אותיות

במגן-דוד מספר 6, יש 7 תיבות  שהן 31    אותיות

 

              ו"הכתפיים"? "הכתפיים" בנויות מ- 44 תיבות שלמות.

סך הכל מילים – 44. סך הכל אותיות- 169 = 13X13

              המספר 44 רומז לשבועת ה', לביטוי "חי ה' " בגימ'  44.

המספר 44 רומז לדם, ברית הנצח. ברית דם כרותה בין ה' לעם ישראל, שנאמר (שמות כד, ו-ח) "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח… ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה". המספר 169  (169=13X13)רומז לכפל המספר המהדהד ביצירה – 13 = "אחד".  זו קריאתו של עם ישראל, "ה' אחד".

ראש ולב

הנקודה אשר כונתה "ראש" היא נקודה מרכזית שבין 3 פינות המגן-דוד. היא נקודה ממוצעת שבין שתי הפינות הימנית והשמאלית שמצדדיה. היא נקודה הנחשבת גם ללב.

מי שישים לב יראה במקום זה  תמיד נמצא שם ה' בפירוש או ברמז

בקודקוד המגן דוד הראשון כתוב: "ה'"

בקדקד המגן דוד השני כתוב: "א'ל"

בקדקד המגן דוד השלישי כתוב: "יכא" בגימ'  "א-ל"

בקדקד המגן דוד הרביעי כתובה האות: "א" (ה' אחד!)

בקדקד המגן דוד החמישי כתובות האותיות "יי" שהוא שם ה'

בקדקד המגן דוד הששי כתוב:  "א-ל"

לומר "אין בלבנו אלא אחד!". בראשו ובלבו של היהודי תמיד נמצא שם ה'! ומקויים בנו: "ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם חיים כולכם היום!

רמזים לאתחלתא דגאולה

בגמרא (סנהדרין לח, א) נאמר: אמר ר' יוחנן בן חנינא, שתים עשרה שעות הוי היום. יום יצירת האדם הראשון:

שעה ראשונה הוצבר עפרו.

שעה שניה נעשה גולם.

שעה שלישית נמתחו אבריו.

שעה רביעית נזרקה בו נשמה.

שעה חמישית עמד על רגליו.

שעה שישית …

הגר"א רמז על שנת ה'תש"ח כעל שנת אתחלתא דגאולה והקמת מדינה לעם היהודי כבר לפני 200 שנה בהתבססו על המאמר הנזכר לעיל.

כיצד? רמז שבסוף השעה החמישית ובהתחלת השעה השישית של היום השישי, הוא האלף השישי שאנו חיים בו, תתחיל הגאולה.

ביתר פירוט

כל המעשים הנעשים בעולם, כל הקורות והעלילות בכל שנה ושנה ובכל תקופה ותקופה לא על פי מקרה הם נעשים, אלא מושפעים הם ומתאימים באופן כללי למה שנעשה בששת ימי הבריאה הראשונים. (לאדם פרטי יש בחירה, לעם – אין). כך שכל אלף שנים מששת אלפים שנה הקצובים לעולמנו בצורתו הנוכחית, נחלק ל- 24 שעות. 12 שעות נחשבות ללילה ו-12 שעות נחשבות ליום. באופן ש-500 השנים הראשונות של כל אלף שנים נחשבות ללילה, ו-500 שנים האחרונות נחשבות ליום. בסוף השעה החמישית (השייכת לספירת ההוד) ובהתחלת השעה השישית (השייכת לספירת היסוד) תחל הגאולה האמיתית.

לפי מה שנאמר, כל מה שנעשה לאדם הראשון ביום השישי שנברא בו, הוא סמל וסימן למה שעתיד להיות לעולם.

לפי הגמרא בסנהדרין, בשעה חמישית עמד על רגליו, כך גם עם ישראל יקום ויעמוד על רגליו בסוף השעה החמישית של היום השישי. השעה החמישית של היום היא השעה ה-17, (5 + 12) מתוך 24 שעות.

אם נרצה לתרגם זאת לשנים: 708=24X17: 1000

וזהו בדיוק  ת ש " ח  בגימ'  708.

והרי מדובר ביום השישי, הרי זה בדיוק 5708, שהתאריך הוא לא פחות ולא יותר אלא בדיוק: שנת ה'תש"ח.

במציאות, מי שעקב אחרי המאורעות של הכרזת הקמת המדינה, יודע שהכרזת המדינה היתה מתוכננת ביום אחר ממה שזה באמת התרחש. מענין ביותר כי משמים גלגלו שההכרזה תהיה בדיוק ביום שישי אחר הצהרים ממש לפני הדלקת נרות. – "בעתה אחישנה". יום הקמת המדינה היה "בעתה", יום קבוע מששת ימי בראשית, ובאותו יום ממש "החיש" הקב"ה את יציאת האנגלים מהארץ.

"תוספת קדושת שבת בשעה השישית"

גם דעת הקבלה והאר"י ז"ל כך. כן כתב תלמידו ר' חיים ויטל ז"ל בספר הקבלה המפורסם "שמונה שערים" כשדיבר על השבת ועל זמן הקדושה של ערב שבת, כתב "בסוף חמש שעות של היום השישי תתחיל ההארה הא-לוהית להאיר באור גדול".

וכן במאמר הנקרא "שער מאמרי ר' שמעון בן יוחאי", בדפים כז-כח, וכך לשונו. "…ועתה נתבאר ענין אדם הראשון איך נתפשט באלו העולמות, והנה כבר הודעתיך במאמר תנא דבי אליהו, דשיתא אלפי שני הוו עלמא… כי אז היה מחצי יום השישי ומעלה אשר אז בהכרח מִתּוספת (נוספת) הקדושה בעולמות כולם, כמבואר אצלנו בענין ערב שבת, כי משעה חמישית של ערב שבת קדש מתחילים העולמות לעלות למעלה ממקומם, וקדושה מתוספת בהם. כנזכר בסוד אות ה"א יתירה הנזכר בפסוק, "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", לרמוז אל שעה חמישית של יום השישי, שאז מתחילין העולמות עליָה אחר עליה".

ובספר "שער הגלגולים" הקדמה כ"ג כתב עוד, "ושמעתי ממורי ז"ל (האר"י) כי כל הנקבר בערב שבת אחר חמש שעות ביום ושעה חמישית בכלל, אינו רואה חיבוט הקבר, כי קדושת שבת… וזהו סוד יום השישי בה"א יתירה, כי משעה חמישית של יום השישי ולמעלה כבר קדושת שבת מאירה אז".

ובחלק הנקרא "שער הכוונות", דף סב, כתב עוד, "…בענין יום השישי ערב שבת קדש, לפי שמשעה החמישית מתחילה תוספת קדושת השבת וכו'… כי זה סוד ה"א יתירה של יום השישי, כי בכל הימים לא נזכר בהם ה"א… אבל כאן נאמר "הששי" לרמוז כי בחמש שעות מיום השישי תיכף סמך אליו "ויכולו השמים והארץ וכו'", כי תיכף נחשב כאילו הוא יום שבת. לכן סמך "הששי" ל"ויכולו" וכו'…".

ועוד הלאה בעמוד השני, בדרוש "ויעבור", כתב עוד על הרמז של "א-ל מלך יושב על כסא רחמים" (א-ל עולה בחשבון 31) שהם 24 שעות של שבת ו-7 שעות של יום השישי (משעה חמש והלאה) שכולם רחמים גמורים שאז… וכח הקדושה גוברת והולכת מיום ליום".

רמזים נוספים להקמת המדינה והקשר למספר 6

בילקוט שמעוני, הושע ב' סוף רמז תקי"ח, ועל פי הגמרא (סנהדרין קי"ד, א): מה יציאתן ממצרים בשישים רבוא (600,000) וכניסתן לארץ בימי יהושע בשישים ריבוא, כן לימות המשיח בשישים ריבוא.

מומלץ לעיין ב"קול התור" עמוד תע"ה, שם כתוב כך: "שאלתי את פי רבנו הגר"א, אם תהיה האפשרות במציאות הגשמית להעביר את כל ישראל בפעם אחת לארץ ישראל כיצד ייעשה הדבר? הרי יעמדו לפנינו שאלות רבות וקשות בנוגע לסידור הישוב. אחרי עיון רב בשאלה זו ענה לנו רבנו, אם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל שישים ריבוא (600,000) בפעם אחת צריכים לעשות את זה מיד כי מספר זה של שישים ריבוא כוחו גדול ושלם להכריע את הס"ם (=שטן) בשערי ירושלים, ואז תשלם מיד הגאולה השלמה".

הרב קוק בעולת ראיה (חלק א' עמוד שפח) כותב: "…שישים ריבוא (600,000) הוא המספר ההכרחי לפי תכונת עם ה'… שעמדנו עליו בתחילת היותנו לעם בצאתנו ממצרים". "…על כן אותו המספר… מספיק גם כן לעת כזאת… והאוכלוסיה שתהיה בארץ ישראל במספר הראוי, שישים ריבוא (600,000), תהיה תחילת צמיחת קרן לבית יעקב".

בזמן הגמרא, בימי הגר"א, בחיי הרב קוק, הבינו וידעו שכאשר יהיו בארץ שש מאות אלף יהודים, תהיה אתחלתא דגאולה.

כמה יהודים היו כאן ביום קום המדינה? כן, 600,000!

כמה גברים היו בגיל שמעל 20 בשנת תשכ"ז לפני מלחמת ששת הימים? כן, 670,000.   ומה ערך המשפט "עם ישראל חי" ? – 669!

לית מידי דלא רמיזא.

הגילוי המדהים ביצירה

היצירה הופיעה בחלום לאמן והודיעה לו כי הסוד של העם היהודי נמצא ביצירה וחייבים לגלות זאת… ראה פירוט ההתרחשות ה"מוזרה" בכתבות שבסוף הספר.

אכן היצירה הנחתה את האמן להתבונן בכל האותיות הפינתיות החיצוניות והפנימיות שנכתבו ב"מקרה" והנה מה שהתגלה…

18 אותיות הכתובות בפינות חיצוניות

(ב"ראש" ובפינות ה"כתפיים")

מג"ד (מגן-דוד) ראשון: אותיות: ה, ה, ו,  ערכן: 16

מג"ד שני:  אותיות :י, ל, ר, ערכן: 240

מג"ד שלישי:  אותיות: ו, כ, ח, ערכן: 34

מג"ד רביעי:  אותיות: ל, א, ה, ערכן: 36

מג"ד חמישי:  אותיות: ת, י, י, ערכן: 420

מג"ד שישי:  אותיות: ו, ל, י, ערכן 46

ערך כל האותיות הפינתיות  החיצוניות מסביב לכל היצירה : 792

ביחד סכום  הספרות (18=7+9+2) הוא 18 חי !

וגם החלוקה של האותיות הגדולות ביצירה  בדיוק בחלוקה הזאת:

7 אותיות גדולות בתחתית היצירה.

9 אותיות גדולות למעלה.

2 בלב  היצירה.

גם רומז לביטויים הקשורים לרעיון:

ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל.

"והיה כי תבוא אל הארץ" = 792 = "יקימך ה' לו לעם קדוש".

"א-ל אבינו שבשמים" = 792 = "גדול יהיה כבוד הבית האחרון".

6 אותיות  פינתיות פנימיות הקרובות אל המילה "חי" בלב היצירה,

הן האותיות: ה,ה,ר,י,א,פ, הרומזות למילה: "אפר" וגם לשם ה' (יי) ערכן של המילים: "אפר" (281) ושם ה' (יי=20) הוא 301 כערך המילה "אש"

הרומזת לאש מסירות הנפש בכל דור ודור החל מאברהם אבינו ועד דורנו.

6 האותיות הפינתיות הפנימיות ביותר ה"רחוקות" מהמילה "חי"

הן האותיות: ב,א,ה,א,ו,י, ערכן יחד 25, הרומז למילה "כה" הרומזת לשכינה או לרעיון הראשון שנאמר בביטוי "כה"  והוא "כה יהיה זרעך.."

או "כה" תברכו את בני ישראל…

מדהים שערך כל 30 האותיות הפינתיות מחוץ ליצירה ובתוך היצירה הוא

1118=792+301+25

רמז ברור לפסוק האחד והיחיד בתורתנו הקדושה שערכו 1118

(עפ"י כל חישובי המחשב):

"שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד" ! ! ! (ערכו בדיוק:–1118)

האין זה הסוד הגדול של העם הנצחי?!

האם יש עוד רמזים מסתתרים….?

הערה אישית!

לאחר תפילת ותיקין ביום ששי בעמדי מול הכותל שאלתי את מו"ר הרב שבתאי סבתו שליט"א אודות הגילוי…חקר ושאל: "האם נסית להחדיר את הפסוק  'שמע ישראל' ליצירה..?" השבתי, אכן כך! נסיתי ולא הצלחתי…אז הסביר לי מהי עוצמת האותיות ועוצמת הרצון הפנימי וההשתדלות שאינה שבה ריקם. הוסיף: "השתדלת – ולא ראית תוצאות – אין זה אומר שאין תוצאות… הוכחה!!!"

הרהרתי: האין זה מזכיר לנו את רבי חנינא אשר סיתת האבן להעלותה לירושלים…? האותיות עצמן עוזרות כמו המלאכים  לרבי חנינא…

ועוד הוסיף מו"ר: "אין ספק שיש עוד מה לגלות בפנים…אם תזכה-תגלה….".