רבי שלמה שרביט הזהב.
חי בסוף המאה ה- 14, נפטר 1418 בסאלוניקי.
משורר ותוכן. חיבר ספר בחכמת התכונה בשם "מהלך הכוכבים" ותירגם ספרים בתכונה מיוונית לעברית. חיבר פיוטים ותפילות – בתוכן אחד כמתכונת "כתר מלכות" לשלמה אבן גבירול. עוד חיבר ספר בחכמת הדקדוק בשם "חשק שלמה".
האותיות הקדושות מריבות זו עם זו.
מריבה נהיתה בינות חברים / ועל סדרם שנים הם ועשרים.
והראשון (א') אזי עמד בדגלו / על שני(ב'), וכה הרים בקולו: / – אני הוא הבכור אחל ואשלים / והגּוֹלִים בידי הם גְּאוּלִים / והרָשִׁים אני הופך לרָאשִׁים וְהַנָּשִׁים אני עושה אֲנָשִׁים; / ואתה תהפוך רָצִים לרֹבְצִים / תמוּר כֵּלִים – כְּבָלִים תת לאָצים / והחוּשִׁים עשיתמו חֲבוּשִׁים / והאֵלִים – אֲבֵלִים וחלשים / ונִבְצָרים בך כל הנְצָרִים / ונִּשְׁבָּרִים תהפך הנְשָׁרִים.
אזי שני (ב') לראשון (א')שח בבֶכי: / – השכחת לטוב דרכִּי וערכי אשר כל תֵּל לתֵבֵל אהפוכנה / וצוּר ברא בראשית בתבונה / /וכל אָרוּר לבָרוּר אהפוכנה / ורוֹש לבְרוֹש, אשר אתי ברכה; / לכה אל השלישי (ג')תפקדנו / אשר לָמוּד לגַלְמוּד יהפכנו.
אזי גימל (ג') בשמעו התמורה / צעקה האריך רבה ומרה: / – ראו אחים! אנוש מכעיס ומקניא / ובא אלי להזכיר את עווני! / הלא דַּלִּים אני עושה גְּדוֹלִים / ובַר – גֶּבֶר, ובן דּוֹלִים – דְּגוּלִים / מְעוּנָגִים יהו בי המְעוּנִים / – – – לכה אל הרביעי (ד') ! – הן מריבות – / אשר נותן לאָבוֹת הדְּאָבוֹת / והעָבִים – עֲבָדִים רק לרעות !
וכשמוע רביעי (ד') קם בחימה / וענה השלישי (ג') כֵּן בעצמה: / – הלא נָבָל בפי נִבְדָל ונפרש / והנורא מבוקש בי ונדרש / והנשים אשר בך הן גְּרוּשׁוֹת / אני דורשן ותהיינה דְּרוּשׁוֹת / ואת(ה) נותן לכל נָעִים נֶגַעִים / וכן תעשה מְשׁוּגעים משוֹעִים… / ולמה לא תרדף הא (ה) ותדלק / אשר לתוך לֵב יְשַו לַהַב וידלק?
וההא (ה') כאשר שמע מריבה וצר לו וחמתו בערה בו:
– שמע נא, מחליף המן ברדתו ואיש יָחֵל בך יֶחְדַּל מלאכתו, / תשַו נָחִים לנִדָּחִים כנידה / ואיש מִצְוָה בך ימצא מְצוּדָה / אני כפול בשם נכבד ונורא / ועֵדַי הם באברהם ושרה / ואם לבך מלאך על פגם אָח – / לכה אל וו(ו) אשר שת חָח לחוֹחַ… / לֵהָנוֹת ארדפה אך לא לְהוֹנוֹת, / וקול עַנּוֹת יהפך לַעֲווֹנוֹת.
אז ששי (ו)יחרף לחמישי (ה) :
-ולמה מומך תשכח ותשי / אשר ינהה בך – בי ייף וינוה / וכל מָרָה אני מוֹרֶה ומַרְוֶה / ושכחת לטוב ארחי ורבעי, / ולמה לא תרדף השביעי (ז') / אשר בזנות ישַו בָּנוֹת קדושות / ופַת – זֶפֶת ועֵר – עֵזֶר קדֵשות.
והזיין (ז') אזי חגר כזיין / ולהרוג אח מאד כעס כקין: – הלא אֵלים אֱוִילִים, אח, תשוה ועֵר – עִוִּר, ואיש מִדָּה ולמַדְוֶה / ועמי הַנְּעָרִים הם נֶעֱזָרִים / ועוזרים, כי בעוּזי נעזרים, / ואת מאין מאזן בי ומקשיב / וְהַמָּרִים – זַמָּרִים לי להשיב. / חדל מני ואל תקניט ותקניא ! / לכה ספר במומי השמיני (ח')/ אשר מוֹרִים יהפך לחֲמוֹרִים / ועל רָמִים – חֲרָמִים שָּׂם ומַחֲרִים… / שתוק! האין לך בושת ומוסר / אשר תעשה אנוש מוּסָר – מְחוּסָר?..
והחית (ח') אז לזיין (ז') יענה כך:
– השכחת למומךְ ודרכךְ / ובךָ גּוֹלִים גְּזוּלִים ועשוקים / ומוּזָקִים יהו בי מוּחְזָקִים, / לכל דָּוֶה אני מרוה לשמחה,(חֶדְוָה) / לכל מִילָה – מְחִילָה וסְלִיחָה, / לסוּרִים – סוֹחֲרִים, צוּקוֹת – צְחוֹקוֹת, / לשָׁב – שֶׁבָח והרֵקוֹת – רְחוֹקוֹת / ושמת עינך בי להרעי / ושכחת למום אח התשיעי (ט') / אשר עושה לכל רוֹדִים טְרוּדִים / והרְוָחִים טְרוּחִים נעבדים.
– תשיעי (ט')אז בשמעו קם בקומה / זקופה, על שמיני (ח')קם בחימה / ונם:
– הן הנְבִיאִים נֶחְבָּאִים בך, / והיָפִים יְחֵפִים על נתיבךְ, / ובך חוֹבוֹת ובי טוֹבוֹת ואוֹרוֹת / ולהָרוִת אני נותן טָהֳרוֹת / והנוֹשִים נְטוּשִים בי לחירות, / לעֶרְוַת איש אני נותן עֲטָרוֹת, / ואם יש את נפשך לפגום במומים- / והלא יוד(י') יעשה תוּמִים – יְתוֹמִים / ועוף – עיף, וכל רָעָה לרַעְיָה / ושֵׁת – שַיִת והרָמָה – רְמִיָה…
ואף היוד(י') מאד חרה בשמעו / ונם על גדפו אחיו ורעו / משל קדמון לאח אחיו מסלסל: / "וכל פוסל במומו הוא יפסל", / אשר יתן לאיש עָלָה עֲלָטָה, / לאישה היתה שָׂרָה – שׂרִיטָה… / לבוש עִדִּים אני משים עֲדָיִים / ותחת מֵת תחיה מְתֵי לחיים. / אני קטון בתבניתי, אבל ראש / לכל שבטי ישורון, לך ותדרוש / רדוף הכף (כ') אשר אינו מפחד / אבל כל בי מְיַחֵד בו מְכַחֵד, / לארץ בּוּל ישַו כָּבוּל ותדל / דבש זבת לכוֹזֶבֶת ותחדל…
אזי כף (כ') מאריך כפו עלי כף / ופיו על זה מאד תכף ואִכָּף
– ראו חצי אשר חולק בכפלו! / אני חמש פעמים רב כגילו / ובי יקנו מתי ספים כְּספים / בעת נִיסָה כְּנִיסָה נאספים, / והמאוֹס כמו פגר ומובס. לקחני והיה בי מְכוּבָּס / ולמד (ל) יעשה גּוֹיִים גְּלוּיִים / והוא נותן לכל חַיִּים חֳלָיִים.
אזי למד מאד (ל) נלאה ונִבּוֹל:
– היש לשאת בחרפה זאת ולסבול?.. / שמע, עושה לכל נָאִים נְכָאִים / עוף יֵדֶא יְדֻכָּא בכלאים ! / אני עומד לנס עמים כאומן / ומגדלי לאות עליו וסימן / ונמוטו פעמיו נמלטו בי / ומַך – מֶלֶך! ואין תכלית לטובי. הלא מם (מ) יעשה רוֹדִים מְרוּדִים / והחוֹרִים – חֲמוֹרִים וּמְנוּדִּים!
והמם (מ) יענה בבכי ללמד (ל):
הלנצח תהי תריב בהתמד / ואתה תעשה חוּשִׁים – חֲלושִׁים / והשִׁשִׁים יהו עמך שְׁלוֹשִים?.. / שנים יהיו עמי שמונים, / ושֶׁל – שָׁלֵם / וְהַבָּנִים מְבִינִים… והנון (נ) יעשה מוֹדִים – מְנוּדִּים / והדּוֹדים יֵהָפֵך אל נְדוּדִים…
ואז הנון (נ) מאד צעק בקול רב:
– ראו המם (מ) הביאני במארב, / אשר נותן לכל זוֹנוֹת מְזוֹנוֹת, / לאיש דֵּעוֹת – דְּמָעוֹת ואסונות / ובן עֵין רע אני הופך לרַעֲנָן, / ועיר שוֹאָה אני מחליף לשַאֲנָן / ובהָרִים אני נותן נְהָרִים, / לעַם – נוֹעַם ובַצוּרִים- נְצוִּרים / ושכחת לסמך (ס) אין מתוקן / אשר עשה לכל מוּכָן מְסוּכָּן / והמְרִיחִים למַסְרִיחִים השיבן / והרַבָּן בפיו יהיה לסַרְבָּן…
ואז סמך (ס) לנון (נ) ענה ברעד:
– אני אהיה לכל מָעַד למִסְעָד. / הלא אם תעשה אתה נְמוּכִים – / בצאתך הן אני אעשה סְמוּכִים, למִלוֹת המדבר תת מְסִילוֹת / ולאומות אשר גּוֹלוֹת – סְגוּלות. / ראה עין (ע) אשר דרכו להמרות / לבַר – בַּעַר ובָרוֹת – עֲבֵרוֹת.
והעין (ע) אזי סמך (ס) יחרף:
– פגם נמצא בך, החרש והרף ! – מאד אז נפתחו אוּרִים וְתוּמִים, / ועמך הם אֲסוּרִים וסְתוּמִים / וכל איש מחקר דעת אמלא / ונוֹשָׁעִים מתים נוֹשִׁים בכלא, וכסית פגם הפא (פ) במטלת / אשר עושה לכל סוֹלֶת – פְּסוֹלֶת / וחוֹזִים – פּוֹחֲזִים, רוֹדִים – פְּרוּדִים / וזה נודע ובי הכל מעידים.
ופא (פ) פתח אזי הפה במילה:
– אני לא אחריש זאת הקללה / באיש אשה והיָפִים – עֲיֵפִים והרַבִּים – רְעֵבִים ועטופים. / אני עושה לכל דָּוִים – פְּדוּיִים / וכִיסִים בכְסָפִים בי מלאים / והתּוֹעוֹת בתוֹעֲפוֹת עטופות / ובצִינִים צְנִיפִים הן צנופות… / ושכחת לצדיק (צ) או התעלים?.. אשר ע(ו)לִים להר משים עֲצֵלִים…
אזי צדיק (צ)לפא (פ) צודה לקחתו / וכה דיבר לאחיו בחמתו:
שמע, עושה מתים-אֵלִים – אֲפֵלִים / ונותן שוֹפְטִים שוֹטִים כסילים! / אני צָעִיף לכל עָיֵף וצמא, / לכל בא לעשות עמי מריבה, / וכל עשב אשר ייבש וימח – / הלא עוד בי כקדם שב ויצמח. / אבל הקוף (ק) לכל יתן להאשים / אשר המַעֲשִׂים שם מְעַקְשִים.
והקוף (ק) אז מאד עלה חמתו / עלי צדי (צ) וכה אמר לשעתו:
– שמע, נותן לכל עָבִים עַצַבִּים! / יָקָר יקצר בך לבזות נדיבים. / אני מלביש לכל רֵעִים קְרָעִים / ואיש יֵבוֹש יְבוִקַש תוך ידועים, / והמֵשִׁיב יהי מַקְשִׁיב לשואלו / ולרַבָּן ישַו קָרְבָּן בשכלו, – לכה אל ריש (ר) בתוך עֵדָה רְעָדָה / והנְצְחִים לנִרְצָחִים לעמדה!..
ואז הריש (ר) ינענע בראשו:
– אבוי לרב אשר חציו יבישוֹ / וחוֹן – חָרוֹן ולאֲחִים – אֲחֵרִים, / לבָרִים יעשה להם קְבָרִים / וגיא זְוָעָה זְרוָּעה בהדסה / וגם תהיה מְאוֹרָסָה מְאוּסָה, / ועזבת לשין (ש) מלשין ומערים / מאד לתת לכל בָּרִים שְׁבָרִים.
אזי שין (ש) יחרוק שיניו וישרוק / ועל פיו יהלוך לפיד ויברוק:
– שמע, חֶרְפָּה בבית חוּפָּה וכלה / ותַרְעֵלָה תמורת שם תְּעָלָה ! / אני עושה לאוֹנְנִים שַאֲנַנִים, / לכל תּוֹעֶה – תְשוָּעה עם ששונים. / לכה אל תו,(ת) ישַו חֵרוּת – לתַחֲרוּת / ועין נ(ו)בע לך נִבְעַת בצרות / בתחתיים הלא מוריד לחיים / אלי פִּיוָת פְּתָיוֹת כפתנים!
אזי התו (ת) ישַו על דלתות שין (ש) / פגם:
-מה לך, מגלה סוד ומלשין? / – בתוך נָאִי אני עושה תְּנָאי / מקוימים מאד ואמת לכל אי / ואלף (א)יעשה בָּנִים אֲבָנִים / והמוּלִים – אֲמוּלִים ואנוסים…
אזי אלף (א)עלי לבם ידבר / להשקיט ריב לטוב מלים יחבר:
– הלא אחים בני אחד אנחנו! / מריבה אל תהי ביניכם ונחנו! / הלנצח אחיכם תענישו / ומן המחלוקת תחרישו? / אני אקח גביר הבית בביתי / ואהיה אב לכל נער ופתי, / ובית (ב) יקח לגימל (ג) על ירכו / ופת בג יעשה מזון למלכו, / והגימל (ג) בדלת (ד) יתחבר וגד גדי וסנוּק לא ומשבר / ועם דלת (ד) והא (ה) נהיה חברים / ונודה לאל אשר יצר מאורים.