על לשון הקודש
"לשון הקדש" מדוע היא נקראת בשם זה? סקירה עפ"י דבריהם של גדולי ישראל
הרמב"ם (מורה נבוכים ג, ח) כתב שזה מפני שלא נמצאו בה שמות לאיברי הבעילה או לדברים מגונים, ואינם נזכרים אלא בכינוי, במקביל הרמב"ן (שמות ל, יג) חלק עליו, וכן המהר"ל כתב שאין נראה שיקרא לשון הקדש רק משום שאין בו לשון גנאי, וכך כתב המהר"ל (גור אריה דברים א, כג) ששבעים לשון כנגד שבעים אומות, כי הלשון מתייחס אל האומה, שלפי מה שהיא האומה כן נתן לה לשונה המיוחד, כי הלשון מבטאת את מהות האומה, כמו שהדיבור מבטא את מהות האדם (ע' באור חדש סג.) ולעם הקודש ניתן לשון הקדש. וע"כ שפה זו אינה שפה אחת בין שבעים לשונות, אלא ממקור אחר חוצבה.
מובא בשם הזוהר, שלכן נקראת לשון הקדש ולא לשון קדושה, כי ממקור הקודש היא באה. וזו הסיבה שאין בה לשונות של גנאי, משום שהיא קדושה, ולא כדברי הרמב"ם שמפני שאין בה לשונות של גנאי, היא לשון הקדש, ועל כך אנו מזכירים בתפילה "אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון", שלשון זו מרוממת מכל הלשונות.
הרמב"ן כתב, שקדושתה של הלשון מפני שדברי תורה ונבואה וכל דברי קדושה נאמרו בלשון ההיא, "והנה הוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו ועדתו – אנכי לא יהיה לך וכו' ובו ברא עולמו".
ויש לשפה זו השפעה על נפש האדם. וכך נאמר בירושלמי (שבת א, ג): כל מי שהוא קבוע בא"י, ואוכל חוליו בטהרה, ומדבר בלשה"ק וקורא ק"ש בבקר ובערב, מובטח לו שהוא בן עוה"ב, וכתב שם בפי' הפני משה: שגורם טהרת הנפש.
בתחילת ימי האנושות דברו הכל בלשה"ק, כמ"ש "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", אמרו חז"ל (ירושלמי מגילה פ"א ה"ט) שהיו מדברים בלשון יחידו של עולם בלשה"ק. ובהערות לתורה שלמה הביא שלאחר שפיזרם הקב"ה וחילקם לשבעים לשון, השאיר לשה"ק לישראל, והיא השפה המאחדת אותם. וכיון שאחדות ישראל היא יסוד הגאולה, ע"כ יש משנה חשיבות לדיבור בלשה"ק, וזהו שאמרו חז"ל שישראל נגאלו ממצרים בזכות שדברו בלשה"ק ולא שינו את לשונם.
סגולות לשון הקודש:
שמירת לשון הקודש בנפשנו ממש!
כתב המחבר באו"ח סי' ק"א ס"ד, שאפשר להתפלל בכל לשון, וכ' ע"ז המשנה ברורה בסקי"ג שמצוה מן המובחר להתפלל דווקא בלשה"ק, ורק באקראי התירו להתפלל בלשון לעז, והוסיף שהיום הוא איסור גמור, משום שכתות שונות תרגמו התפילה, ועבירה גוררת עבירה, ודלגו ברכת קיבוץ גלויות ולירושלים עירך, וכשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים, כך רוצים להשכיח לשה"ק מישראל פן יגאלו בזכות שלא שינו את לשונם. והקב"ה ישמרנו מדיעות אפיקורסיות כאלה. והיינו, שמזלייהו חזי שגאולת ישראל תלוי בזה שלא שינו את לשונם, וכיוון שמגמתם להשכיח את גאולת ישראל, בקשו לשנות לשון התפילה לשפת לעז, כפי שמחקו מסדר התפילה כל איזכור לגאולת ישראל.
ובביאור הלכה שם הוסיף, שלשה"ק יש לו סגולות רבות מכל הלשונות, והוא הלשון שהקב"ה מדבר עם נביאיו, וכשאנו אומרים התפילה בלשון שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, אף שאיננו מבינים הכל, מ"מ עלתה תפילתנו כהוגן, כי התיבות עצמם פועלים קדושתם למעלה, משא"כ כשמתפללים בלשון לעז.
ובספר יערות דבש לר' יהונתן אייבשיץ כ' בדרוש ב' (חלק ב'):
הביטו וראו כמה גדולה מעלת לשה"ק, שהיא מקרבת גאולה וישועה, ובעוונותינו הרבים, הלשון העברית ככלה בבית אביה, עלובה ורטושה, אין איש שם על לב לדבר בצחות הלשון בעברית אמיתית, וכל אחד חותר ללמד את בנו לשון צרפת ולשון אשכנז וכדומה מהלשונות, כל המרבה לדבר הרי זה משובח, ולשון עברי אין משגיח בו וכו'. ומחמת זה אף תפילתם בלתי הגונה בנגינה כראוי, וטעמים ונקודות, מניחים הרפה ומרפים הנח, וזה מעכב בק"ש ובתפילה. בושני מכם עם קדוש לה', איך נשכח מכם לשה"ק כולו מחמדים, ובכל דיבור ואות צרופי שמות וסגולת אמת, וע"ז נאמר "החיים והמות ביד הלשון".
ואין זו מליצה שבדרוש גרידא, שאף חז"ל התריעו על כך (ספרי פ' עקב) "מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מלמדו לשה"ק ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו בלשה"ק ואינו מלמדו תורה, ראוי לו כאילו קוברו, שנא' "ולמדתם אותם את בניכם".
והבר פלוגתא של ר' יונתן אייבשיץ, ר' יעקב עמדין, התייחס אף הוא לעניין הדיבור בלשה"ק, וכ' בסידורו בית יעקב (עמ' 814), שידוע מה הם הדברים שבזכותם נגאלו ישראל, שלא שינו את לשונם. ועתה לא די שאין אחד מאלף מכיר לשה"ק, לשוננו הטבעי, על בוריו, כדי לירד לעומק הדברים שלמד, או בשעה שמברך ומתפלל להשגיח על מוצא שפתיו שיהיה בדיוק האפשרי, כראוי לעמוד לפני מלכו של עולם למצוא חן בעיניו שלא יחשב הרגל בעלמא, ולא אכפת להם אם הם אפי' מחרפים ומגדפים, ופעם אחת שמעתי מש"ץ למדן, שרצה להראות דייקנותו בהתפללו לפני התיבה, כשהגיע לברכת השכיבנו, אמר: "ושמור צֵאָתֵנו", ואז אמרתי לו, אתה תשמור מוצא שפתיך, ושבת וכיסית את צאתך וכו', וכאשה מנאפת ככה עושים בני עמנו העשירים, מפזרים ממונם ללמד בניהם ובנותיהם לשון צרפת וכו'.
בפלא יועץ (ערך לעז) כתב: "הן אמת שסגולת לשה"ק רבה היא, עד שאמרו שמי שיוכל לדבר לעולם, אפי' במילי דעלמא, בלשה"ק, קונה קדושה וכו'".
ובשל"ה האריך במקומות רבים בערך לשה"ק וכ': "אשרי מי שמרגיל עצמו לדבר בלשה"ק אף בימי החול".
בספר גליא רזיא כתב, שבשביל שהביא יעקב אבינו לשון תרגום בתורה, שיעקב קרא לו גלעד, ואילו לבן קרא לו יגר שהדותא, בשביל כך באו ישראל לגלות מצרים דווקא. וכ' ע"ז בספר חנוכת התורה, עה"פ "ארמי אובד אבי וירד מצרימה", שזהו מה שנאמר במכירת יוסף "וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד וכו', להוריד מצרימה" (בראשית לז, כה), והיינו, שבאו מגלעד, שיעקב גרם שתרגומו של גלעד יהיה בתורה בלשון ארמי, וע"כ ירד למצרים, וזהו "ארמי אובד אבי", שלשון ארמי גרם שיאבד אבי וירד למצרים. וכך אנו אומרים בהגדה "וירד מצרימה – שהיה אנוס על פי הדבור", שבגלל אותו דיבור ארמי ירד למצרים [וע' ביערות דבש ח"א עמ' טז מ"ש עה"פ הצרי אין בגלעד].
הזכרנו למעלה ששפה אינה ענין טכני בלבד, ולא ענין הסכמי, אלא היא מבטאת את רוח האומה, מכאן יש להבין את דלדולה של השפה העברית מאז חורבן הבית. וכן כ' בספר הכוזרי (מאמר ב' סח') שמצא את השפה מה שמצא את נושאיה, שאף היא נתדלדלה בדלותם. אך עתה, כשעם ישראל מתנער מעפר וחוזר למולדתו, צריכה גם השפה לקום ולהתעורר מחדש. אלא שעלינו לדעת שהארץ והשפה הולכים שלובים עם תורה, בשום אופן אי אפשר לבסס יהדות על ארץ ושפה בלבד. וכך אמר הרב קוק זצ"ל: "מימינו אשדת למו" אש – ר"ת ארץ שפה, כאשר הם הולכים משולבים עם תורה אז מימינו אשדת למו. שבתורה אשדת היא מילה אחת, לא כן אם הארץ והשפה ח"ו פרודים מן הדת, אז "אש היא עד אבדון תאכל" (איוב לא, יב), שהאש נפרדת מן הדת, וכ' שודאי יש לצאת בכל עוז נגד אלה המקצצים את שני הענפים הללו, הארץ והשפה, משרש החיים שלהם, ממקור הנצח, משם ה' אלקי ישראל הנקרא על עמו (אגרות ב' עמ' רפא).
בנו הרב צבי יהודה זצ"ל הוסיף, שעם התעוררותה של השפה לתחיה, שלח לנו הקב"ה את החפץ חיים, כדי לטהר את הלשון, וכ' את ספרו על שמירת הלשון.
על כל יהודי להתגאות בעניינים הלאומיים כמו ארץ ושפה, וכמו שמשה לא נקבר בא"י משום שלא הודה בארצו, ושתק כאשר אמרו עליו שהוא איש מצרי, לעומת יוסף שהודה בארצו, ואמר שהוא איש עברי, וע"כ נקבר בארצו, כך חייבים להתגאות בדיבור בלשון הקדש, וחובה ללמוד את השפה העברית למי שלא למדה, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מאבות על המשנה "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" – למידת לשון הקדש. ולהיפך, כאשר אינו לומד ומדבר בלשה"ק, כ' ע"ז רש"י: "והיה עקב תשמעון" (דברים ז, יב) מצוות שאדם דש בעקביו, והביא הרב שוועל בהערות בשם המהרי"ק: כגון שמחת הרגל ודיבור לשון הקדש.
עשרים ושתים מדות טובות ברא הקב"ה בעולמו וכולן בטלו, ועתיד הקב"ה להחזירן לישראל לעתיד לבא, ואלו הן וכו' אחת לדור הפלגה, שהיו כולם מדברים בלשון אחד, שנא' "ויהי כל הארץ שפה אחת", וכן עתידין ישראל שידברו בלשון אחת שנא' "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה". (תנחומא נח טז)
וכ' האבן עזרא: "שפה ברורה היא לשה"ק, שבה לבדה נקרא השם הנכבד".
ואכן במדרש מסופר על אברהם אבינו ש-"כשנולד ביקשו כל גדולי המלכות להרגו, ונחבא בארץ י"ג שנים, שלא ראה את השמש ואת הירח… ולאחר כך יצא מדבר בלשון הקודש" (ילקו"ש). גם רבי יעקב עמדין בספרו "מגדל עוז – עלית הלשון" כותב: "ואמרו שאם יגדל הילד ולא ישמע לשונות אחרים, אז יתחיל לדבר לשון הקודש בעצמו בלי לימוד שהוא לשונו המוטבע בו"… ורוממתנו מכל לשון בבראשית נאמר "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב' כ"ג) ומבאר רש"י: "לשון נופל על לשון – מכאן שנברא העולם בלשון הקודש" – נתינת השמות נעשתה על ידי התבוננות בתכונות המיחדות אותה ומשמעות השם הניתן לה מבטא זאת.
ולדוגמא, התלמוד מבאר שכלב – חית המחמד הנאמנת ביותר, נקראת כך, על שם שכלב – כולו לב, חתול המסמל את הצניעות, בכך שמחתל (מכסה) צרכיו ומסתירם מעין כל (ומכאן נובע השם – חיתול), גמל – מסוגל להגמל זמן רב ביותר מצרכיו המינימלים, כמזון וכשתיה, וכך בשאר שמות בעלי החיים. בשפות אחרות לעומת זאת אין שום משמעות לשמות בעלי החיים. אך לא רק לשמות בעלי החיים ישנה משמעות, לכל דבר בלשון הקודש ישנה משמעות.
נקח לדוגמא את אבריו של האדם: עין – מלשון מעיין ("ואבוא היום אל העין" בראשית כ"ד מ"ב). כל השפע החזותי זורם אל תודעתו של האדם דרך העין. וכן העין היא מקור מעיין הדמעות. אוזן – האבר שזן את הנפש – על ידי השמיעה הדבר מקבל משמעות, וכן מרכז האיזון והשווי משקל של האדם נמצא בתוך האוזן.
המח – שם מקור המחשבה, הלשון – לשה את האוכל הנכנס לפה, וכן להפך – הקול יוצא מן הגרון והלשון מעצבת אותו לכלל דיבור, יד – ביד יש י"ד פרקים (3 בכל אצבע ובאגודל רק 2 = 14) ובכדי לעשות פעולה הזקוקה לכח נזקקים לשתי ידיים (יד+יד=כח) הושטת יד אל יד לשם אמירת שלום יוצאת את המילה ידיד, העולם הוא מלשון העלם והסתר של הרוחניות בכדי לאפשר לאדם בחירה חופשית, ושכן גם הנשמה, הושמה בתוך הגוף – מלשון הסתר (להגיף תריס, וכן "מגופת החבית" – האוטמת את היין שבפנים), וכך הדבר בכל נושא ונושא. גם המילים המועטות שכבר יש להם משמעות בלשונות אחרות לא קולעות הן למטרה. מספר דוגמאות מביא הרב הירש בפירושו לתורה (שם). עוד נאמר שם: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה" (בראשית ב' כ').
בספר הכוזרי מבאר זאת ביתר הרחבה: "על פי המסורת זאת היא הלשון אשר בה נגלה האלוה אל אדם ואל חוה ובה דברו השניים ביניהם, ראיה לדבר: השם 'אדם' נגזר מן השם 'אדמה', השם 'אישה' מן 'איש', ו'חוה' מן 'חי' ו'קין' מן 'קניתי', ו'שת' מן 'שת', (וכן 'נח' מן 'ינחמנו') ומלבד זה – יש איתנו עדות ה'תורה' על כך וקבלת איש מפי איש עד עבר (ועבר הרי קיבל מנח ונח מאדם) כי עברית היתה לשונו של עבר, ועל שמו נקראה עברית, כי הוא שמר עליה גם בדור ה'פלגה' ובלבול הלשונות (ואברהם שמר עליה אחרי עבר).
אמנם ב'אור כשדים' דבר אברהם ארמית, כי הארמית היתה שפת הכשדים, אולם העברית היתה לו לשון מיוחדת במעלה. 'לשון הקודש', והארמית – 'לשון חול'. קדושת האותיות "עשרים ושתיים אותיות חקקן, חצבן, שקלן והמירן צירפן וצר בהן נפש כל היצור ונפש כל העתיד לצור" (ספר היצירה). על הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" אומר בעל התניא שהאותיות שנבראו בהם השמים והארץ וכל שאר הדברים ניצבות ועומדות לעולם כדי להחיותם ולקיימם "ואילו היו האותיות מסתלקות כרגע חס ושלם, וחוזרות למקורן, היו כל השמים וכל הנבראים אין ואפס ממש" (שער היחוד והאמונה א).
"וכל מי שיורד לעומק האותיות לדעת את הכוחות הרוחניים העליונים שבהן צירופיהן וחיבוריהן אלו באלו והתייחסותם לדברים שונים יכול לפעול דברים נפלאים ואף לברוא עולמות (על פי פרדס רימונים לרמ"ק – שער האותיות). 65 פעמים מוזכר "אות" בתנ"ך בתור כח רוחני ("אות היא לעולמי עד", "אות היא ביני וביניכם") שכן האות משקפת את הכח הרוחני שעומד בשורש העליון של הדברת כל אות מבטאת דבר רוחני שבא לידי ביטוי בגשמיות. אותיות לשון הקודש מתייחדות בכך שלכל אות ישנן מספר הגדרות מדוייקות למשמעות שהיא מסמלת.
ועל ידי צירופי אות לאות נוצרת הנוסחה המושלמת של המילה שנוצרה, בכדי לדעת את משמעותה האמיתית של האות עלינו להתבונן במספר פרמטרים:
1. מהו הערך המספרי שלה (א=1, ב=2). 2
2. . מהי צורתה הגרפית (מדוע א מצויירת כך ולא אחרת.)
3. . מהו שמה (אלף, בית, גימל, דלת).
4. . מהן המילים המרכזיות שהיא משמשת (א= אלוקים, א=אהבה א=אחדות).
5. מהו המקום הראשון שמופיעה בתורה (ר= רוח, ש=שמיים ס=ויסגור..).
להלן נראה דוגמאות ספורות מכל נושא: את המשמעויות של האות 'פה' היא יצירה של חור או פירוק של דבר, כגון 'פי הבאר' וכן פה של אדם הנוצר ע"י פירוק השפתיים. האות צדי – מסמלת כח (מלשון ציד) יחדיו הן מסמלות פירוק בתוספת כח, כגון פ, צ, ח – לפרק בכח פ, צ, ה – לפתוח את הפה נגד התנגדות וכן פ, צ, ל ו- פ, צ, ע וכשיש כפילות של האות, הדבר מסמל הכפלת הכח ובמקרה שלנו פ, צ, ץ – פירוק לחתיכות קטנות.
דוגמא נוספת האות ר' מסמלת את הרוח ואת השלמות, פ' בתוספת ר' פירושן להפריד דברים מחוברים ושלמים, כגון פ,ר,ד – להפריד, פ,ר,ה – פריה ורביה לעשות מאחד דברים רבים, פ,ר,ז – עיר פרוזה ופרוצה ללא חומה, פ,ר,ט – לפרוט דבר שלם לפרטים פ,ר,כ, – לקחת גוש ולפורכו, וכן פ,ר,מ פ,ר,ס פ,ר,ע פ,ר,צ פ,ר,ק פ,ר,ש – לפרוש דבר מגולגל. פ,ר,ש- יחיד הפורש מהרבים, וכן פ,ר,א – אי אפשר לכולאו מכיון שהוא פורק עול, וכשמפילים האות מכפילים את הפעולה כגון פ,ר,ר – לפורר לפירורים רבים.
רעיון זה עומד ביסוד כל השרשים בלשה"ק. דוגמאות רבות נוספות ניתן למצוא בסידרת הקלטות המאלפת על לשון הקודש מפי הרב צבי ענגל, הרב מרדכי נויגרשל, הרב בן רינת ועוד). רבי צדוק הכהן בספרו "מחשבות חרוץ" מבאר שמכיון שלשון הקודש היא לשון מהותית ולא הסכמית (שכך הסכימו האומות) אנו יכולים למצוא רק בלשון זו שאותו השורש מבטא דבר והיפוכו. וזה מוכיח שהשפה היא טבעית, כגון לקלס זה לשבח אך קלס זה בזיון, לחטוא – זה לזהם את הנשמה ומאידך אפשר לחטא (מלשון חיטוי וניקוי),
לסקול – זה להשיב אבנים ולסקל זה להוציא, להשריש זה לחבר צמח לאדמה ולשרש זה לעקור מן השורש, אפשר לברוא – ליצור ואפשר לברא – לחסל, יש דבר שהוא ניכר ויש המתנכר, יתכן שאתה חלש ועל כן אתה תחת מישהו אחר ויתכן שאתה חולש בחזקה על אחרים, יש גאה – למעלה ויש גיא – למטה, אפשר להיות דל – ומאידך אפשר לדלות ולהרים, יש רע ויש רע, יש קדושה ומנגד קדישה, שכן זה כנגד זה עשה האלוקים.
ומעתה, הידיעה שלכל אות יש תכונה, ועל ידי צירוף התכונות נוצרת מילה בעלת משמעות מסבירה מדוע רק בלשון הקודש ניתן למצוא שבמילים רבות למרות שנסכל את סדר האותיות, המשמעות תישאר על כנה כגון: כבש – כשב, שמלה – שלמה, בהלה – בלהה, זוועה – זעווה, יעף – עייף, אנקה – נאקה, קהלה – להקה, ערק – עקר, פורק (עול) – פוקר ועוד. משמעויות האותיות האות א' מסמלת דבר יחיד. ב' מסמלת רבוי ומבאר המהר"ל שהעולם נברא פרטים רבים ומחולקים ולכן העולם נברא באות ב' המסמלת רבוי ולעומת זאת מעמד הר סיני שבו התגלה אלוקים בעולם מתחיל בא' (אנוכי ה') שכן בו מתגלה אלוקים שאין בו כלל רבוי (מדרש רבה).
ומעתה השם א, ב מסמל הפיכה מיחיד – א' לרבים – ב' וזאת על ידי שהביא ילדים לעולם, הבן מסמל רבוי והמשכיות שכן האות נ' מסמלת המשכיות (נחל, נהר, נביעה, נצח) – הבן הוא המשכו של האב וכך גם הנכד והנין. האות ב' (2) היא רבוי של הספרות היחידות, כ' (20) רבוי של העשרות, ר' (200) רבוי של המאות, יחדיו הן יוצרות את השורש ב,ר, כ – ברכה מקור הרבוי, וגם ב, כ, ר – בכור ההופך את האב מיחיד לרבים, ובל נשכח שבכור אף נוטל פי שניים דבר מהרומז בשמו (הבנוי מכל האותיות המסמלות פי 2).
האות א' מופיעה לראשונה בתורה בשם אלוקים, ולכן גם ערכה המספרי הוא כאמור 1, המראה על יחוד ה' המפתיע הוא שאם נצרף את אותיותיה א+ל+פ= התוצאה היא111 (80+30+1). צורתה של הא' כפי המופיע בספרי תורה היא ו' עקומה, י' מעל ה- ו', ו- י' מתחתיה, האות א' א"כ נוצרת מן האותיות י, י, ו שסך מספרן מסתכם ב- 26 (6+10+10) שזהו שם ה' י-ה-ו-ה (5+6+5+10=26). שוב אנו רואים שהא' מסמלת את האלוקים.
אך מדוע שמה הוא אלפ, מדוע לא אֵי (כמו באנגלית)? הגאון מוילנא (בליקוטים סוף זרעים) מגלה רמז נפלא בכך, שכן ישנן כידוע חמישה מוצאות הפה אותיות הגרון, החיך, הלשון, השיניים והשפתיים, ועתה אם נתבונן נראה שהאלף רומזת לכל האותיות שכן הא' נמצאת בתחילה, הל' בדיוק באמצע, וה- פ' בדיוק בסוף. (ראה בספר זה סוד האות א')