בפרשתנו: נושאים רבים התרכזו ביחד ללא קשר ביניהם. הבה ונמנה את הנושאים ונבדוק אם בכלל יש קשר ביניהם?
העלאת הנרות במשכן, חינוך הלויים בפעם הראשונה לעבודת המשכן, פסח ופסח שני, המסעות והקשר שלהם עם השראת השכינה במשכן, חצוצרות הכסף, חובב חותן משה נסיונות תבערה וקברות התאוה, אלדד ומידד ומעשה מרים, אירועים שהקשר ביניהם לכאורה קשר רופף ואע"פ כן עצם כינוסם בפרשה אחת וקריאתם בשבת אחת מורה לנו שיש קשר ביניהם, אותו אנחנו צריכים לחפש ואותו אנחנו צריכים למצוא וליישם את ההוראה המשתמעת מכך.
הבה נבחן כל מקרה לגופו ונמצא מכנה משותף , העובר כחוט השני בכל המקרים המצורפים בפרשה
משבה מצווה את אהרון להדליק את הנרות במנורה. על אהרון נאמר " ויעש כן אהרון" ..כאשר צוה ה' את משה" ומפרש רש"י להגיד שבחו של אהרון שלא שינה" פירושים רבים לענין מדוע משבחים את אהרון שלא שינה.." וכי יעלה בדעתך שישנה..? אם יש הוראה "מלמעלה" מרבונו של עולם, מדוע שישנה…? מה ההווא אמינא שישנה? אלא יש להבין את המציאות של הדלקת הנרות. היו ששה נרות דולקים מערב עד בוקר והיה נר שביעי המרכזי דולק "נון סטופ" ללא הפסקה ברצף ולעולם לא כבה! מדוע לא כבה הנר המרכזי? אולי שמא הניחו בו שמן ל-26 שעות ..? לא ולא! בכל בזיך (מיכל השמן) של כל נר היה בדיוק מחצית הלוג. והיה נס בנר המרכזי אשר נקרא גם :"הנר המערבי" שדלק 24 שעות למרות שכל הנרות האחרים כבר כבו בבוקר..והיה זה נס גדול להראות ש…מי שהדליק את המנורה הלוא הוא אהרון הוא מפורסם כקדוש בישראל, כי בזכות המדליק דלק הנר מרכזי ללא הפסקה עד שבאו שוב בערב ויצקו שמן לכל המיכלים של הנרות במידה שווה. אהרון, שהיה ענו וצנוע כפי שהוא מתבטא יחד עם משה "ונחנו מה.." מרגיש לא נוח..בזה שהוא מפורסם כקדוש בישראל..מה יכל אהרון לעשות.. להצמיד מיכל גדול לנר המרכזי וישים בו שמן ל25 שעות וכולם יראו שהכל טבעי..וכך יכול הוא למנוע את החשיפה הלא נוחה לו.. אבל אהרון "חורק שיניים" ומדליק את המנורה כפי שנתבקש..והענוה שבו נשארה בקרבו ללא נסיון לטשטש את הפרסום אודות עוצמתו, אהרון ביטל את דעתו ורצונו..
יתר המקרים כולם ממשיכים באותו נושא :"בטל רצונך מפני רצונו" ביטול האגו מי בטול הרצונות העצמיים ביחס לרצונו של הבורא.
ואם נעבור ממקרה למקרה, נגלה את המוטיב הזה שהוא נמצא בכל האירועים , זוכרים אנו איך התקדשו הלויים ומדוע..? כן, זה היה לאחר חטא העגל, כאשר, עד חטא העגל כל עבודה רוחנית הייתה על ידי הבכורים "כי לי כל בכור בבני ישראל..הקדשתי אותם לי.".ולאחר שחטאו בחטא העגל הועבר תפקידם ללויים, והנה כאן שוב הבכורים אינם מתלוננים, מקבלים עליהם את הדין, מבטלים את רצונם מפני רצון הבורא ואינם מגיבים באיזו שהיא טרוניא נגד הקדשת וחינוך הלווים. קבלו עליהם את הדין
פסח שני: מדגיש רש"י כי ראויה פרשה זו להיאמר ע"י משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן של אותם אנשים אשר היו טמאים ולא יכלו לעשות הפסח שמגלגלין זכות על ידי זכאי..ומשה מקבל על עצמו את החיסרון הזה..
במסעות "ויסעו מהר ה'" ופרידת יתרו ופירושיה הנלוים והנסיונות אשר ניסו בני ישראל את ה' כולם נובעים מגאוה וגסות רוח והרגשת ישות עצמית והמחשבה כי הם יכולים לעמוד נגד משה ולהיות לו ברי-פלוגתא. הם שגרמו להם כל המעשים והנסיונות אשר ניסו את ה' והסיבה לזה אומר רש"י בפירושו לפסוק "ה' אשר בקרבכם" (פרק י"א פסוק כ') אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם לא גבה לבבכם להיכנס לכל הדברים הללו. דווקא השראת השכינה היא זו שגורמת להם לחטוא ובכל זאת יש כאן מעין "שליטה עצמית" ו"התאפקות " מצד הבורא לא להגיב ואינו מונע את שכינתו, ללמדך שבעל היכולת צריך לפעול בקרב סביבתו לתקן אותה, למרות שהסכנה שהדבר עלול לפגוע במידת הענווה, ללמדך את התכונה החשובה של ביטול רצונות עצמיים לטובת הכלל והזולת.
גם המקרה האחרון שמרים ואהרון מדברים ומבררים את הענין, שמא משה רבנו טעה בשיקוליו ביחס לאשתו, והם מנסים לתקן את דרכו , ומנסים לבקר אותו, משה רבנו לא מגיב.. הוא מבטל את רצונותיו, הוא מתאפק.. אלמלא הקב"ה הגיב כפי שהגיב להודיע את עוצמתו וגדולתו של משה.
יהי רצון שכל מגמתנו משימותינו תהיינה לקדש את שמו של הבורא מעבר לכל שיקולים של אגו, מעבר לכל שיקולים אישיים ואת הטוב בעיני ה' נעשה תמיד אמן.
השבת, אנחנו נסיים את אחד מספרי התורה, נתחיל ספר תורה חדש, נסיים אותו ונתחיל ספר נוסף. איך יכול להיות? פשוט!
השבת כאשר נקרא את פרשת "בהעלותך" נקרא שני פסוקים מיוחדים שהם בלבד נחשבים לספר שלם אחד. למדו חכמים כי התורה השלמה שלנו מחולקת ל-7 חלקים ולא ל-5 חומשים על פי הפסוק "חצבה עמודיה שבעה".
כן, אם נשאל מה הן הפסוקים? הלוא הם הפסוקים הכתובים בפרק י' פסוק ל"ה ."ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו….."בקטע זה בשני הפסוקים יש 85 אותיות ומכאן גם למדו חכמים כי כל 85 אותיות נחשבות לספר שלם..(את הספר הזה אני יכול להוציא לאור…)
יש משהו מיוחד בתורה לפני הפסוקים הללו ויש משהו מיוחד בתורה אחרי הפסוקים הללו. הביטו וראו, יש אותיות "נון" הפוכות! כאילו סוגריים.. חכמים דרשו דרשות רבות אודות האותיות "נון" ההפוכות והסבירו הסברים שונים..
רש"י שם לב ומתייחס לזה בפרושו ואמר כי האותיות "נון" הם כמו סימניות מלפנים ומאחור, כדי לעשות מחיצה, להפסיק בין פורענות (דבר רע) לפורענות.אחרי "ויהי בנסוע הארון…" באמת בולט מאוד הענין הרע שעם ישראל מתלונן והקב"ה כועס…אבל נשאלת השאלה איפה יש פורענות(דבר רע) לפני הפסוקים של "ויהי בנסוע הארון…" ועוד יותר ! אנחנו יודעים שהמילה "והיה" מסמלת דבר טוב מסמלת " שמחה" ואילו המילה "ויהי" מסמלת דבר עצב..וכאן הפסוקים פותחים במילה "ויהי בנסוע הארון.."איזה עצב איזה דבר רע קורה כאן?
רש"י מוסיף ואומר כי הפסוקים האלה אין מקומם כאן..אז היכן מקומם? שפתי חכמים העוזר לנו להבין את רש"י מסביר כי הפרשה הזאת "ויהי בנסוע הארון" היתה צריכה להיכתב 50! (נון) פרשיות (לא פרשות)לפני כן, אכן הבה ונמנה 50 פרשיות לאחור..(אני ספרתי…) והגעתי ב"רוורס" לפרשת במדבר פרק ב' פסוק י"ז,.
מה כתוב שם? "ונסע אוהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות…."מה אומר פסוק זה ? מחנה אוהל מועד היה מקומו בתוך המחנות , ואילו מה קוראים אנחנו בפרשתנו, לפני הפסוקים של :"ויהי בנסוע הארון.." ? נבדוק!פרק י' פסוק ל"ג "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים.."ממש עצוב , איום ונורא, כאשר עזבו את הר סיני ארון הקודש שהיה צריך להיות בלב לבו של מחנה ישראל, הולך במרחק רב מבני ישראל, פירוש יש פער בין התורה לבין חיי המציאות!!!
לכן אנחנו מבינים מדוע מתחיל הפסוק במחילה "ויהי" שהוא לשון צער..
התורה מדגישה כי היא תורת חיים "וחי בהם" "וחיי עולם נטע בתוכנו.."ממש בתוכנו..שלא יהיה חלילה הבדל בין לימוד תורה לחיי המציאות.
כל יום אנחנו מתפללים "ודבק לבנו במצוותיך…"
התורה היא כמו אוקינוס גדול, בו חיים הדגים שאי אפשר להם לצאת מתוכו, ואם יצאו הדגים מתוך האוקינוס דומה ליהודי שאינו קשור ללימוד תורה חלילה.
הנוני"ם מזכירים לנו את הדגים("נון" בארמית זה "דג", כאן בארץ אנחנו מכירים את מוצרי הדגים:"מוצרי נון") והדבר הרע, הפורענות הגדולה היא חוסר לימוד תורה והעיקר לקיים לשמור ולעשות ולהכניס את אוהל מועד חזרה אל תוך המחנה ולא במרחק של 3 ימים…
שהקב"ה אכן יזכה אותנו. אמן!