היהודי הנצחי

תיאור

היהודי הנצחי

המקור: פרשת ניצבים, פרשה שלמה – 40 פסוקים.

הדגם: סופר סת"ם יושב וכותב ספרי תורה.

הרעיון: נצחיותו של העם היהודי הודות למסורת. "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (רס"ג).

הסבר: בעולם שהכל משתנה בו ע"י משנה עתים ומחליף את הזמנים, יש משהו קבוע ויציב, והוא העם היהודי וערכיו.

במסורת שלנו תרי"ג מצוות. מצוה ראשונה – פרו ורבו, ומצוה אחרונה –  כתיבת ספר תורה והעברתו לדור הבא. שני קצוות אלה מסמלים מצד אחד את החובה לשמור על הקיום הפיזי, ומצד אחר את החובה לשמור על הערכים הרוחניים הקדושים. יש כאן שילוב העולם הפיזי עם העולם הרוחני ע"י תרי"ג מצוות, מעין "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה…".

העם היהודי עובר בהתמדה כחוט השני, כחץ מפלח את כל ההיסטוריה העולמית. מעביר מדור לדור את שלהבת המסורת. מסגולת אור זה הוא יונק את סוד עמידתו הנצחית.

לא כמו כל העמים הוא עם ישראל. ישנם עמים שנשארו פיזית, אך ללא קשר לתרבותם העתיקה, או שנשארו תרבויות במוזיאונים ללא אנשים מייצגים, אולם בעם היהודי החי וקיים לנצח, נשארו האנשים וחכמתם גם יחד "לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים…".

הסופר כותב ספר-תורה. כתיבת ספר-תורה היא המצווה  האחרונה בתרי"ג המצוות שנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". בכך הסופר מסמל יהודי המקיים תרי"ג מצוות.

מדוע נבחרה פרשת ניצבים דוקא?

פרשה זו קצרה, היא מועט המכיל את המרובה. כל פסוק בה הוא בעל משמעות עמוקה, שרשית ויסודית לסוד סגולתו של העם היהודי.

"אתם נצבים", פירוש: "קיימים לפניו". מפני ששמעו ישראל צ"ח (98) קללות, הוריקו פניהם, עודדם משה ב"אתם נצבים". "חִצַּי אכלה בם", חיצי כָּלים, והם אינם כלים.

"אתם נצבים" בזכות "ויתיצבו בתחתית ההר". הודות לשרשים האיתנים שקבלנו במעמד הר-סיני, זכינו להיות העם הנצחי. המסורת היא שרשרת בלתי פוסקת, היא כוללת את כולם, כל דוד ודור לאורך כל המציאות. "ואת אשר איננו פה עמנו היום…", עד סוף כל הדורות.

גוף הסופר

בשם אנשי הסוד: "האדם מורכב מאותיות". כ"ב האותיות של האל"ף בי"ת מהוות את סוד האדם וקיומו. "עשרין ותרין אתוון אינון כללא דרזא דגופא" (פירוש: עשרים ושתים אותיות האל"ף בי"ת הם כללות סוד הגוף). (זהר חדש שה" ש).

יהודי זה חי! לא ימות לעולם. האותיות והמילים אשר רצות בו, מהוות תנועה של חיים, תנועה בלתי פוסקת – כל עוד הוא "בנוי" מאותיות התורה. (זהו אחד מיסודות יצירותיו של בר-עמי, "האותיות" חיות עם תנועה בכיוון הכתיבה, וה"קווים" שאינן אותיות – הן דבר דומם, מת).

דמות הסופר

הסופר נראה צעיר וגם זקן יחד.

פניו – פני אדם צעיר.  בניגוד לכך יש לו זקן ארוך מאוד.

הניגוד הבולט מבטא רעיונות אחדים:

• הצעיר מבטא: דור צעיר. זקן מבטא: דור מבוגר. המסורת עוברת מדור לדור. הדור המבוגר מלמד את הדור הצעיר. "ושננתם לבניך", "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". הדור הצעיר הופך להיות דור מבוגר, ממשיך ומעביר את המסורת לדור הבא. יש לשים לב למה שכתוב בראשו של הסופר "לנו ולבנינו עד עולם…".
• פנים – מבטאים פנימיות. זָקָן – דבר הנראה מבחוץ. היהודי שומר על עקרונותיו מאז מעמד הר סיני במשך אלפי שנים ונשאר רענן ונצחי. התורה מתאימה לכל דור, "כל יום יהיו בעיניך כחדשים", "המחדש בטובו בכל יום…". התורה היא סוד החיוניות שלא פוסקת לנצח.
• הפנים הצעירות מבטאות "נצח", כמו משה רבנו שלא כהתה עינו ולא נס לחו. משה מסמל בספירות שבקבלה את מידת הנצח.

הזקן מסמל במקרה זה את  ספירת ההוד, המביעה התנהגות נאותה ודרך ארץ.  כמו אהרן שמידתו מידת ההוד, וכתוב "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מידותיו".

שילוב משה ואהרון, שילוב הנצח וההוד, שילוב מצוות ומידות. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – זה משה ואהרון.

אברהם אבינו וסוד ההתבוננות

ביצירה זו מודגש ענין ההתבוננות כדי לגלות דברים נסתרים. ההתבוננות היא סודה של היהדות. אברהם אבינו, בנין אב לכל היהדות, עצמתו היתה בכושר ההתבוננות.

אברהם אבינו שבר פסלים, שבר מוסכמות בעולם האידיולוגי. לא הסכים לקבל כל דבר ללא בדיקה יסודית, והגיע בהבנתו להכיר שיש בורא בעולם. "ראה בירה דולקת, (בנין ענק שיש בו אור. בהשאלה: עולם שיש בו סדר מופתי). אמר (לאחר חקירה והתבוננות הכריז את הוודאות המוחלטת): "יש מנהיג לבירה!!! "הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו: אני הוא בעל הבירה. אברהם זוכה להתגלותו של הבורא לא לפני שאברהם עצמו מגלה את היוצר כל.

ההתבוננות – היא יסוד מוסד ליהדות.

גם ביצירה זו השיטה של ההתבוננות חשובה במיוחד כדי להבליט את אברהם אבינו, לכן מומלץ להתבונן ביצירה ולגלות.

היכן ההתחלה של היצירה?

– היא מוצפנת. יש לגלותה ע"י התבוננות וחשיבה.

על פי הרמז בשאלה, היכן ראשה של היצירה? הוי אומר בראשו של היהודי, לכן המתבונן יגלה בדיוק מעל לראשו של היהודי היושב וכותב, את תחילת הפרשה הפותחת במילים: "אתם נצבים היום כולכם…"

מה כתוב בידיו של היהודי?

המתבונן יראה שם את הפסוק: "ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך".

מה הקשר בין הפסוק הנז' ובין חלק זה של הגוף?

הידיים נוצרו כדי לקיים בהם את מצוות הבורא. הידיים מסמלות עשייה, (בדומה לתפילין של יד).

משום שאנו עוסקים ביצירה זו בתרי"ג מצוות, יש להדגיש את הרעיון: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". חכמים הקפידו דווקא לומר "תלמודו בידו" ולא תלמודו בראשו, כי תכלית הלימוד הוא העשייה. "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים…"

מה כתוב בראשו של היהודי?

"המתבונן יראה שם את הפסוק "לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה זאת". זו היא מחשבתו הבלעדית, להעביר לנצח את המסורת לבנינו ולקיים את כל דברי התורה.

פסוק זה נכתב בכיפה.

מה יכולה לרמוז הכיפה שעל ראשו של היהודי?

מזכיר לנו את מעמד הר-סיני, שם קבלנו את סוד הנצח. במקום ההוא, אומר המדרש: "כפה עליהם הר כגיגית".

בהזדמנות זו יש לברר מדוע במעמד הר סיני נלקחה מאתנו הבחירה?

מי שמתבונן בגוף האדם, יראה שישנם איברים בגופנו שיש לנו זכות בחירה אם להשתמש בהם, בעיקר איברים חיצוניים. ישנם איברים שאין לנו כלל שליטה עליהם, בעיקר איברים פנימיים. מדוע ברא אותנו הבורא בשיטה זו?

התשובה היא פשוטה. איברים שיסוד החיים תלוי בהם, כגון: מח, לב, ריאות, כבד… גם אם אנו מרוצים ומאושרים מתפקודם של האיברים הפנימיים שלנו, בכל-זאת אין לנו בחירה חפשית אם להפעילם או לא. כך בדומה ליסוד החיים של העם היהודי שהוא התורה – גם אם נסכים לקבל "נעשה ונשמע" עדיין אין לנו בחירה (כפה עליהם הר…).

הנביא יחזקאל (כ, לב-לג) אומר: "היו לא תהיה… אם לא ביד חזקה… אמלוך עליכם". לעם ישראל כעם, כחטיבה אחת, אין בחירה. ליחידים, לפרטים ולכל אדם בפני עצמו יש בחירה חפשית.

ידוע המדרש (תנחומא ויגש): מפי עוללים וכו' (תהלים ח,ג) "בנינו ערֵבים". בכִּפּה שבראשו של היהודי כתובה ההבטחה שלנו "לנו ולבנינו עד עולם".

זו היא מחשבתו הקבועה של היהודי.

מה כתוב בבגדיו של היהודי?

המתבונן יראה שם פסוקים מיוחדים הקשורים לארץ ישראל ולעולם התשובה גם יחד. "ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה" "ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקולו".

ענין ארץ ישראל קשור לבגדים. הבגדים הם המחזיקים את גוף האדם, כך ארץ ישראל מחזיקה את גוף עם ישראל. אוי לו למי שבגדיו קרועים. וד"ל.

התשובה

התשובה קשורה לביטוי: "בגדים".

הבגדים מזכירים את המדרש: "וירח את ריח בגדיו" אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו. אפילו בוגדי עם ישראל יש בהם ריח טוב. "כולך יפה רעיתי".

סיפורי מופת מסופרים במקורות שלנו, (בבראשית רבה סה יח), על פי הפסוק: "וירח את ריח בגדיו". ונדרש גם במסכת סנהדרין (לז ע"א).

• הסיפור הראשון הוא מתקופת שלטון הרומאים בארץ ישראל, בזמן חרבן בית שני. הסיפור הוא אודות יוסי משיתה:

בשעה שביקשו שונאים להיכנס להר הבית אמרו: יכנס מהם ובהם תחילה. (אחד מהיהודים עצמם). אמרו ליוסי משיתה: הכנס אל המקדש ומה שאתה מוציא יהיה שלך. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרך הדיוט להשתמש בה, אלא הכנס שוב ומה שאתה מוציא יהיה שלך… סרב בכל תוקף! נסו לשכנעו… אמר ר' פינחס: נתנו לו שחרור ממכס במשך שלוש שנים, ולא הסכים. אמר: לא די שהכעסתי לא-להי פעם אחת, אלך ואכעיסנו פעם שניה?! החליטו לענותו כדי שיסכים. מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים (בסד של עינויים) והיו מנסרים את ידיו ורגליו. היה צווח ואומר: ווי, ווי, ווי שהכעסתי את בוראי!

זעקותיו בשעה קשה זו היו על ייסורי הנפש המתחרטת על חטאו, ולא על ייסורי הגוף הקשים מנשוא. יותר מאותם עינויים שהם למעלה מכח אנוש, עינתה מרדות הלב כלפי עצמו שנכשל בחטא בזוי כל כך.

• הסיפור השני קדם לסיפור הראשון, והתרחש בתקופת המכבים, כמסופר בספר החשמונאים ב.

הסיפור על יקים איש צרורות, בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרידה, נשיא הסנהדרין. המדרש מספר שיָקים היה רוכב על סוס בשבת, בשעה שדודו יוסי בן יועזר הובל לגרדום, וקורתו אשר ייתלה עליה, עמו.

לעג יקים ליוסי: ראה סוסי שהרכיבני עליו רבוני, ו"סוסך" שרבונך – רבון העולם – הרכיבך עליו.

ענה לו: אם כך למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו. אם מכעיסיו של הקב"ה זוכים לגדולה כזו, קל וחומר עושי רצונו שמגיע להם גדולה ושכר…

לעג יקים לדודו: עשה אדם רצונו של מקום יותר ממך?

ענה יוסי בן יועזר: ואם כך (הסבל והיסורין) לעושי רצונו, קל וחומר למכעיסיו!…

נכנס בו הדבר כארס של נחש… הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית-דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק…

נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה את מיטתו (של יקים) פורחת באויר. אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן-עדן.

יקים איש צרורות מבוגדי עם ישראל נכנס להרהור תשובה. התעורר פתאום לראות את הוויתו. מתעורר פתאום מחלומו המדומה, דן את עצמו על כל פשעיו לא-להיו ולעמו. יצא מן העולם איש טהור המזומן לחיי העולם הבא.

• הסיפור שלישי מובא במסכת עבודה זרה (יז ע"א).

מסופר על אדם שטוף תאוות שלא "הפסיד" שום תאווה. מוכן היה להשקיע את כל מהותו רק כדי לבצע את תאוותיו.

בשעת מעשה אמרה לו אותה אשה כי אין לו שום תקנה. באותו רגע הגיע לידי הכרה כי צלל אלי תהום.

כך מספרת הגמרא: הלך וישב בין שני הרים.

זעק ואמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים!

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו…

אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים!

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו…

אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים!

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך רחמים נבקש על עצמנו…

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.

זה הוא סיפור על חיים נפסדים של אדם אשר הגיע להכרה כי הנשמה בעולם זקוקה להתחברות אל המקור ממנה חוצבה, ולא לכל מקור אחר.

שלושת הסיפורים הנ"ל מגלים לנו את עצמתם של "בוגדי עם ישראל" אשר היפנו גב לערכים ולמסורת. האמת הצרופה נשארה יוקדת בלבם. בזמן "רעידת אדמה", בזמן שמתחולל זעזוע המביא להכרה – גילתה הנשמה היהודית את מקורה, ושבה אל אביה שבשמים.

מעתה מובן לנו מדוע נרמז עולם התשובה בבגדיו של היהודי ביצירה.

לאלה האוהבים להתבונן לעומק, יש משימה לגלות מה מקור המילה: "בגד".

הקיר בנוי מ-32 אבנים

• 32 מסמל את האותיות ל"ב. התורה שלנו מסתיימת במילה "ישראל", באות "ל". כאשר היהודי "מסיים" את התורה בשמחת תורה הוא חוזר מיד כמו במעגל שאין לו סוף להתחלת התורה, למילה "בראשית", לאות "ב". מעגל זה החוזר תמיד מבטא נצחיות ואינסופיות, והיא טבועה בלבו.
• 32 מסמל את המילה "לב". (מעניין: 32 פעמים מוזכרות הטיות המילה "לב" בתורה). הוא מבטא את לבו של היהודי. ישנו פתח גדול בלב, ביצירה, חלון שבקיר האבנים. בתוכו נמצאים גווילי התורה. מסמל מצב בו אפילו אם לבֵּנו קשה כאבן, יימצא בו פתח לתורה. "הוא יפתח לבֵּנו בתורתו וישים בלבֵּנו אהבתו ויראתו…". "פתח לבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי". (השווה, לרעיון המיוחס לרבי עקיבא בדרשה אודות הפסוק, "אבנים שחקו מים").
• 32 מסמל ל"ב נתיבות החכמה, שהם כ"ב (22) האותיות ועשר ספירות.

פתח הלב

בתוך הפתח נמצאים 17 גווילים. המספר הזה מסמל את המילה "טוב". זו המילה הראשונה בתורה שערכה 17. "וירא א-להים את האור כי טוב" (בראשית א, ד). לתורה יש מושג נלווה והוא: "טוב", "טוב לי תורת פיך…", "כי לקח טוב נתתי לכם…".

יש לנו כאן רמז שקוף כי הלב הזה הוא "לב טוב". פנימיותו טוב. כן מוזכר בפרקי אבות (ב, יג) "אמר להם, צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם… רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם (ריב"ז) רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם".

והרי רמז מעניין מאוד המבוטא כבר בתחילת התורה. כאשר מונים את התיבות מהמילה הראשונה "בראשית" ועד המילה ה-32 (לב), מוצאים מיד את המילה "טוב". וזה המפתח של תורתנו הקדושה הרומזת בתחילתה את הרעיון "לב טוב".

וכן ימי ספירת העומר מחולקים ל-2 חלקים: "לב" (32) ימים עד ליל ל"ג בעומר, ומל"ג בעומר עד סוף הספירה יש "טוב" (17) ימים. סה"כ 49.

הסבר על סודו של המספר 17 על פי ציטוט מתיקוני הזוהר.

"ישנם 17 דרגות לנשמות ישראל. וכתב הרמ"ע (בספר יונת אלם), "שזה סוד 17 מלכים, וזה סוד "כל ישראל בני מלכים (=17) הם" ובשבילם דרשו י"ז (17) דרגין (דרגות) אלו, בסוד "ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום",  כי שם תלויים כל חיות של ישראל. וגם בחשבון קטן שם ה' הוא 17 (י'=1, ה'=5, ו'=6, ה'=5, = 17) שהוא סוד "טוב" 17. ובחילוף א"ת ב"ש "נפש", "אך טוב לישראל…". "אמרו צדיק כי טוב".

פתח הלב עצמו הוא החלק ה-33 של קירות הלב. מספר זה מבטא את המילה "גל", "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

תוספת להבנת מבנה הכותל

מספר היחידות ממנו בנוי הכותל רומז ללב, אך מוזר, לב מאבנים?! התורה והמסורת הופכות לב זה ללב בשר, כפי שנאמר, "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".

השורות המאוזנות והמאונכות הם העורקים הישרים המבטאים ישרות-לב.

מספר המילים הנמצאות בשורות אלה הן 44, והן רומזות למילה "דם". נוזל החיים הזורם בעורקים. במקום בו זורם דם שם יש חיים.

מהו אותו דם מיוחד?

ראה למעלה כתוב: "לאהבה את ה' א-להיך…", אהבת ה' הוא הדם הזורם בעורקיו של היהודי הנצחי, הוא המחייה אותו. "כי הדם הוא הנפש". ההצהרה: "חי ה' " גם היא בגימ': 44.

"כתבם על לוח (44) לבך". הסופר כותב. הקיר – הלב יש בו לוח 44 אבנים.

הקיר בנוי מ-18 מילים מאוזנות המבטאות את המילה "חי", הלב הזה חי בזכות מה?

ישנן 26 מילים מאונכות היורדות מלמעלה למטה, ומספר זה מבטא את שם הוי'ה.  בזכות הקשר אל ה', חי העולמים, הלב הזה חי.

חיזוק לרעיון זה, נמצא ב-4 שורות העליונות.

יש בהן 18 אבנים, ובהן בדיוק 26 מילים מאוזנות ומאונכות יחד. (הביטוי "ה' אלהיך" נחשב למילה אחת).

הקיר ולוחות הברית

צורת הקיר מזכירה צורה של אחד מלוחות הברית (שניהם – אחד הם), עשר השורות שבקיר רומזות על עשרת הדברות.

המילים הראשונות הן: "לאהבה את ה'".

"לאהבה" = 43, את (מעין פעולת כפל) "ה'" = 26,

43X26 הם בדיוק 1118. זהו ערך הפסוק: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד". ופסוק זה מקביל לרעיון שבדיבר הראשון "אנכי ה' א-להיך…".

המילים האחרונות הן "וז-רעך" מחולקות ל-2 חלקים.

"וז" שערכן 13, רומזות על המילה "אהבה", וגם "אחד", ערך כל אחת מהן הוא 13. כן מבטא את הרעיון "סופן נעוץ בתחילתן", "ה' אחד" בהתחלה, "אהבה" בהתחלה, והאותיות "רעך" מבטאות את סוף עשרת הדברות "וכל אשר לרעך".

שני לוחות הברית מסמלים את מעמד הר סיני המקור לקבלת התורה.

הגליון על גבי השלחן והסופר

בפתח שבקיר 17 גליונות. הגליון על גבי השולחן הוא מספר 18, מבטא את ערך המילה "חי". כמו כן הוא בא לבטא את הערך המוחלט של התורה, תורת חיים, "וחי בהם".

הסופר יושב סמוך לקיר הבנוי 9 שורות. הוא יושב בשורה ה-10, מקום הקדושה. הסופר כותב בגליון שלפניו את הפסוק "כי המצוה הזאת… לא נפלאת היא ממך", בסה"כ 10 מילים (10  מסמל קדושה).

הכתיבה על קלף מסמלת:

א. הקלף – עור, חומר גשמי ביותר.

ב. הכתב – רוחני.

שניהם יחד הם שילוב של הגשמי ברוחני. זו מטרתו של עם ישראל בעולם.

יהודי ותרי"ג

המספרים 18 ו-17 מסמלים את שורש המילים "חיים טובים".

35 = 17 + 18, ערך המילה "יהודי" = 35

17X17 + 18X18 (324+289) יחד: 613! הערך האידיאלי, קיום תרי"ג מצוות.

באמצע הכותל (לאחר 5 שורות), בשורה המאוזנת, כתובות המילים "למען תחיה" שערכן בדיוק 613.

לסיכום

היהודי הנצחי יש לו קשר ישיר עם קיום תרי"ג מצוות. הקשר עם הקב"ה, חי העולמים, יוצר משמעות לביטוי של עם ישראל, בני אל חי. ועל היהודי נאמר "ואכל וחי לעולם".