"אלה – מי"
א-דוני אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ
"בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ"
פסגת הבריאה- אדם הראשון. הוא נזר הבריאה. עוצמתו הרוחנית היתה גבוהה ביותר. כל מגמתו הייתה דבקות בבורא הכל.
כיצד נוצר האדם?
אמר הקב"ה: "נעשה אדם". למי אמר זאת? לכל המציאות: "הבה ונעשה יצירה משותפת לכל ההוויה". היצירה המושלמת תהיה מורכבת מכל חלקי המציאות. כל חלק מההוויה יתרום לאותה: "יצירה חדשה המתוכננת". המציאות תביא את חלקה, וגם הקב"ה יפח בו את חלקו: "ויפח באפיו נשמת חיים". ומאן דנפח מדיליה נפח.
אז נוצר כליל השלמות הלוא הוא האדם. "אמר הקב"ה הריני בורא אותו בצלם ובדמות מן העליונים, פרה ורבה מן התחתונים". (מדרש רבה ח)
רבי חסדאי בשם ר' אחא אמר: אמר הקב"ה: "אם בורא אני אותו מן העליונים הוא חי ואינו מת. מן התחתונים – הוא מת ואינו חי, אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים…" (מד"ר ח)
כל הבריאה, החיות והבהמות שרתו את האדם. האדם עבד אך ורק את הבורא. האדם דבק בבוראו וכל מגמתו הייתה חיבור ישיר בלתי פוסק. הכל התחברו אל האדם ושרתו אותו, כי כל מגמתו הייתה חיבור אל הקב"ה. תכליתם הייתה רק לעזור לאדם המחבר אותם אל מקור כל המקורות. כך נרתמו להוסיף כבוד אלוקים בעולם. כך כל המציאות שרתה את הבורא דרך האדם. החיות והבהמות רבצו לרגליו וחיכו לשרתו. הצמחים וכל עצי השדה שמחו לשרת את החיות והבהמות העוזרות לאדם. האדמה שמחה להוציא ירק ועשב להאכיל את הבהמות וכך כל המציאות… כל גרגיר חול… וכל גרגיר אבק… מגמה אחת הייתה לפניהם- לשרת את האדם הדבק בבורא.
לא רק זאת, אלא אף יותר מכך, מלאכי מעלה היו משרתים את האדם הראשון והיו צולים לו בשר ומגישים לו יין. ראו המלאכים את עוצמתו של אדם הראשון "והתבלבלו" מי הוא עיקר העולם? "טעו בו מלאכי השרת וביקשו לומר לפניו: קדוש!" (מד"ר ח) האדם, כליל שלמות העולם חיבר את הכל.
פתאום פרץ משבר!
חטא אדם הראשון! פיצוץ אטומי! הכל התפזר לכל עבר! כל הקדושה והשלמות התנפצו ואין מי שיחברם לבורא.
אדם הראשון ירד עד עפר. העפר אשר התחבר עם הנשמה האלוקית, נפרד לעצמו עם חטא אדם הראשון. "בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב". (בראשית ג יט)
גם הנחש אשר מסמל את הסיטרא אחרא, שהיה כגודל גמל, מקצץ ה' את רגליו, והוא יורד לגובה העפר. "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך". (בראשית ג יד)
נוצר פירוד בעולם
הזוהר הקדוש מסביר כי שם: 'א-להים' שהיה שלם בעולם, התנפץ ונפרד לשני חלקים, לשני שמות: שם 'אלה' ושם 'מי' (ים) כאשר המושג 'אלה' רומז לגשמיות ולחומריות והשם 'מי' רומז לרוחניות ולקדושה.
כך אנו מבינים את הפירוש הפשוט.
'אלה' – עניין הקשור לדבר הנראה בעיניים, לדבר שאפשר להצביע עליו במציאות, עולם המדע הנמדד, עולם החומר המוחשי.
'מי' – ביטוי המבטא דבר נעלם ונסתר, דבר העומד מאחורי מציאות קיימת, הלוא הוא הקב"ה, עילת העילות וסיבת כל הסיבות.
כי בי-ה ה' צור עולמים
העולם הזה, עולם החומר, העולם הגשמי, נברא באות 'ה' ("בהבראם" – בה"א בראם) והעולם הבא, העולם הרוחני נברא באות י' על פי מה שנאמר: "כי בי-ה ה' צור- (יצר)- עולמים". במילים 'אלה' ו'מי', מסתתרות אותיות אלו: האות ה"א בְּ- 'אלה', בעולם החומר, והאות יו"ד בְּ- 'מי', העולם הרוחני המסתתר.
האותיות 'מ' ו'י' שתיהן מסמלות את המקור, המקום ממנו נובע הכל. כמו במילים 'אֵם' כמו 'מים'. הן רומזות לאמונה לרוחניות וכדו'.
לב המילה 'שמים' היא המילה 'מי', המצוינת שם פעמיים גם מהסוף להתחלה.
הפירוד מקבל ביטוי בהולדת שני בניו של אדם הראשון
קין – המסמל קניין, חומר, רכושנות, גשמיות… לקח את הסמל של הביטוי 'אלה'. 'קין' בגימטריא =160= כסף. קין היה עובד אדמה.
הבל – המסמל עניין מתנדף, הבל העולה באויר, תיאוריה המנוגדת למציאות גשמית, היא התפיסה הרוחנית. לקח את הערך והסמל של הביטוי 'מי'. הבל היה רועה צאן, בד"כ ראינו שרועי צאן הפכו לרועים רוחניים. כמו משה ודוד המלך.
קין והבל נלחמים זה בזה. פירוש: שתי תפיסות עולם נאבקות זו בזו. עולם שכולו חומר גשמי והעולם הרוחני נאבקים זה בזה.
השאלה היא, מי יגבר על מי?
"המלחמה" בין העולם הרוחני והגשמי ימיה כימי עולם
מי גובר על מי? כידוע 'קין' הורג את 'הבל', דבר המוביל לשלטון החומר על הרוח. כביכול המושג 'אלה' הרומז לעולם החומר, נשאר בעולם והרעיון של 'מי' עלה למעלה, וחזר למקורו הרוחני, לשמים! נוצרה הפרדה בין החומר לרוח והחולין שלט בעולם.
לאחר כל האירוע המשמעותי הנ"ל, לאדם הראשון נולד בן נוסף – שת. לשת נולד בן לו הוא קורא 'אנוש', שם המתאים למציאות החדשה. המצב בעולם היה אנוש ביותר. "ויקרא את שמו אנוש, אז הוחל לקרוא בשם ה" (רש"י בראשית ד כו) הוחל מלשון חוּלל, חולין וחלל. חול ועפר מלים נרדפות.
'חול' מילה הקשורה גם לעולם חלול וחסר, חסר קדושה. כהן חלל פירושו כהן שאין בו קדושה. המילה חלל מבטאת גוף ללא נשמה.
בית מדרש של שם ועבר
שם בנו של נח מהרהר בתוצאות המבול, מביט הוא אל בנו עבר, וזה גורם להם לחשוב ולפתוח בית מדרש, בו לומדים רוחניות. (ישיבת שם ועבר) בודדים החלו להיאבק בתפיסת עולם גשמית וחומרית.
אמר ר' יוסף בן חלפתא: "נביא גדול היה עֵבֶר שקרא לבניו שמות לזכר המאורע – היו קוראים לבניהם שמות על שם המאורעות שקרו אותם". (בראשית רבה לז ז) "ולעבר יולד שני בנים, שם האחד פלג, כי בימיו נפלגה הארץ ושם אחיו יקטן…" למה נקרא שמו יקטן? שהיה מקטין את עצמו ואת עסקיו. כמו כן מובא העניין עם נכדיו של יעקב אבינו: על אפרים נאמר "והוא הצעיר" שהיה מצעיר את עסקיו. ומה זכה? זכה לבכורה, לרוחניות.
דור הפלגה
למרות הניסיון של שם ועבר וצאצאיהם, השיא במאבק זה היה בדור הפלגה. המגדל מסמל את תפיסת העולם שלהם- "ויסעו מקדם", נסעו מקדמונו של עולם. בפשט הם מחפשים מקום לבנות שם מגדל וראשו בשמים. מה ההגיון להתחיל ולבנות את המגדל דווקא בבקעה? מה נרמז במילה 'בקעה'? חסרון! "וימצאו בקעה" – מצאו הרבה תיאוריות בעולם, שאלות וקושיות וסתירות בעולם: רשע וטוב לו, צדיק ורע לו, למה יש סבל בעולם, תינוקות מה חטאו. "בארץ שנער" שניערו את עצמם ממקורות רוחניים, אמרו: עולם החומר, הגשמי, הוא העולם היחיד ואין לנו כאן שום קשר עם העולם הרוחני.
תפיסת עולמם הייתה כך: נכון! הקב"ה ברא את העולם, אך הוא עזב אותו. "ראשו בשמים". הוא, בורא העולם, ראש העולם, בשמים ולא בארץ. כביכול הקב"ה עזב את הארץ ואנו צריכים לדאוג לעצמנו כאן בעולם הזה, ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ.
"הבה נלבנה לבנים, ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר" (בראשית יא ג) לקחו את הלבֵנה הלבָנה (שצבעה לבן), המסמלת לעניינים הרוחניים, ושרפו אותם. עוד יותר הקדיחו תבשילם, לקחו את הלבנה, את העניינים הרוחניים הלבנים, והפכו אותם לאבן, לחומר מוצק ללא רוח. "והחמר היה להם לחומר".
כאן מובן גם המושג המוזר: המשיח יבוא על חמור לבן, (ראה מקור לרעיון סנהדרין צ"ח ע"א) ישלב עולם החומר עם העולם ה"לבן", עולם הרוח. הלָבן גם מסמל חבור של כל הגוונים וכן בית המקדש נקרא "לבנון".
"וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני האדם" (בראשית יא ה)– חזרו להיות כפויי טובה, כמו אדם הראשון אשר בגד בקב"ה והולבש בבגדים.
הקב"ה, כביכול, מוכיח להם כי הוא יורד אל החומר ואז כל תפיסת עולמם מתבלבלת ומתנפצת.
המלחמה בין 'אלה' ל'מי'
לאחר דור הפלגה מופיע על במת ההיסטוריה אברהם אבינו.
אברהם רואה "בירה (בניין ענק) דולקת", ומגלה דרך ההתבוננות, כי "יש מנהיג לבירה"! יש חיבור בין האור הדולק לבניין הענק הגשמי, העולם הזה, עולם החומר יש בו אור ה', ומכריז ומלכותו בכל משלה, אין עוד מלבדו…
אברהם שובר פסילים, פירוש: אברהם שובר תפיסות עולם פסולות!
מלחמת הארבעה נגד החמשה (בראשית יד)
אברהם יוצא למלחמה. במלחמת הארבעה נגד החמשה, הארבעה ניצחו את החמישה, ואברהם מנצח את הארבעה. פירוש אברהם מנצח את כולם.
מהי אותה מלחמה? מלחמת יחיד עם עוד 318 חניכיו (רש"י רומז שזה רק אליעזר) ואפילו לא רק אליעזר אלא במציאות 318 איש חניכיו שהתחנכו אצלו. על מה חינך אברהם? המלחמה הזאת היא מלחמה רוחנית.
מדרש רבה מתאר את המלחמה הרוחנית: "ויהי בימי אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גויים, עשו מלחמה את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך שבויים ומלך בלע היא צוער" (בראשית יד א)
הבה נעיין בשמות המלכים שהתורה מציינת, ובכך מגלה מיהם המלכים: אמרפל הוא נמרוד שמרד במלכות ה' ."ויהי בימי אמרפל . ג' שמות היו לו : כוש ונמרוד ואמרפל. כוש… …נמרוד – שהעמיד מרד בעולם, אמרפל – שהייתה אמירתו אפילה… שאמר לאברהם פּוֹל לכבשן האש…" (מדרש רבה לך לך פרשה מב ד)
דבר אחר: המדרש מרחיב ממשיך ואומר כי אלו ארבעת המלכים הם לאו דווקא שהיו בימי אברהם במציאות של התקופה, אלא אלו תקופות היסטוריות שהתגלגלו בעולם והביאו איתם פילוסופיות עקרות שהרסו והחריבו את העולם: "ויהי בימי אמרפל מלך שנער", שנער – זו בבל.
ואריוך מלך אלסר" – זה אנטיוכוס.
"כדרלעומר מלך עילם" – זה מדי.
"ותדעל מלך גויים" – זו מלכות אדום.
"עשו מלחמה את ברע…" רבי מאיר היה דורש שמות. רבי יהושע היה דורש שמות. ברע – שהיה בן רע. ברשע – שהיה בן רשע. שנאב – שהיה שואב ממון. רש"י אומר: שנאב – שונא אביו שבשמים. ושמאבר – שהיה פורח ומביא ממון (רש"י הסביר שמאבר: שם אבר לעוף ולמרוד בקב"ה) ומלך בלע היא צוער שנתבלעו דיוריה" (מדרש רבה לך לך פרשה מב ה)
מה לי הכא מה לי התם, זה נבלה וזה טרפה, כולם רשעים בעלי תפישת עולם חומרית גשמית שאין בה שמץ של רוחניות, ולא עוד אלא גם נלחמים בחירוף נפש נגד כל תפישה רוחנית א-לוקית. כולם רודפי ממון וחומר…. אילו המלכים מייצגים את הרשע ומייצגים את הכפירה ברוחניות, בא-לוקות, אנשים רשעים נגד הבורא יתברך כל אחד ואחד על פי דרכו!
הפסוקים מתארים את המלחמה: "וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש ויכו את כל שדה העמלקי…" (בראשית יד ז) מה להם לבוא לעין משפט…? אלא לשבת לברר את המהלך של פילוסופיות עולם, מה היא הדרך הנכונה? אולי כבר ירו את החץ ורק אח"כ שרטטו את המטרה… והמטרה אצלם מקדשת את האמצעים, (לא ביהדות) רק כדי למלא את סיפוקם ואת הצרכים האפלים שלהם… "ועמק השידים בארות בארות חמר…" (בראשית יד י) מזכיר את החמר של דור הפלגה… ומי שהפליא בתפיסת העולם שלו הלוא הוא מלך סדום: "וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה". (בראשית שם) באותן מקומות שרצו להתגדר בהם, שם היה סופם, בהפיכת סדום ועמורה. כי ראינו לאן פילוסופיית סדום ועמורה הגיעה… "הכצעקתה עשו – כלה!" אומר הקב"ה: תיאוריה איומה כזאת אין לה שום זכות קיום בעולם וחייבת להישמד במהירות האפשרית באש ובגופרית…
מעניין שהנה מופיע כאן הביטוי "ויכו את כל שדה העמלקי " (בראשית יד ז)
מה פתאום מופיע כאן הביטוי: "העמלקי", הרי עדיין לא היה לא היה קיים? (עמלק הוא נכדו של עשו) אלא כאן במלחמה זו הנצו השרשים הראשונים של פילוסופיית עמלק בעולם… הכינו לו את הקרקע… ובעתיד, יציץ כעשב השדה בעוד דורות אחדים. לעמלק לא היתה שום עבודת אלילים, לא מוזכר שעבד לאיזו עבודה זרה (כמוש, זבוב, פעור.) הייתה לו תכונה אחת: "לא ירא א-לוהים"! "מחק" כביכול, את המשגיח והסדרן של העולם (נראה ש"בטוח" יותר להיות במחיצת אדם מאמין באיזו שהיא אמונה מאשר מי שאינו ירא. כשאין יראת א-לוקים אז: "והרגוני…")
אברהם יוצא חוצץ מולם, נאבק איתם מלחמת תרבות, מלחמת רעיונית מביא הוא להם את חכמת הא-לוקות ואת תפיסת העולם היהודית אשר צצה ועולה בעולם…
אברהם מכריע את כולם
המדרש מגלה מה בדיוק קרה שם.
המדרש מדגיש כי הם נפגשים ב"עמק שווה הוא עמק המלך" (בראשית יד יז) "עמק שווה". רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן: ששם השוו כל עובדי כוכבים וקיצצו ארזים (קיצצו ובטלו את העצים הגבוהים שעלו עליהם) ועשו לו בימה גדולה והושיבו אותו למעלה ממנה והיו מקלסין לפניו ואומרים: "שמענו אדוני נשיא א-לוהים אתה בתוכנו". אמרו לו: מלך אתה עלינו, נשיא אתה עלינו, אלוה אתה עלינו (אתה תוביל ותנהיג אותנו…) אמר להם אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר העולם א-לוהו. (הוא ורק הוא המנהיג של הבירה!)
הוא עמק המלך, לא מוכר לנו מלך אחר, אלא הוא כפי שאנו אומרים: "אין לנו מלך אלא אתה"!
אברהם נאבק והכריז: "ה' בשמים וגם בארץ". אכן בסוף ה"מלחמה" מלכיצדק – שהצדיק את מלכו של עולם "לוחץ את ידיו" של אברהם "ויברכהו ויאמר ברוך אברהם לא-ל עליון קונה שמים וארץ" (בראשית יד יח) זו ה"שורה האחרונה" של המלחמה, נצחון של אברהם להראות כי הקב"ה הוא רבון העולם בשמים וגם בארץ!
כלי הנשק המוזר של אברהם
אברהם מנצח את ארבעת המלכים ב"כלי נשק" מוזר ביותר: הפסוק בישעיה מגלה
מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ (ישעיה מא ב) והמדרש מתאר את כלי נשקו: "אבק השריפה" המיוחד שהיה לאברהם. והוא ה"עפר".
במה נלחם נגדם? בעפר: הראה להם והוכיח להם את הכוח שבעפר!
וכך דברי המדרש: דבר אחר: "צדק יקראהו לרגליו", צדיקו של עולם מלוה אותו, אימתי? כשבא לעשות מלחמה עם אמרפל וחבריו. יתן כעפר חרבו (ישעיה מא ב). מהו כעפר חרבו, ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אמר אברהם היה נוטל עפר וזורק על אויביו, והיה עושה חרבות, ונוטל קש וזורק ונעשה קשת וחצים. אמר לו ר' נחמיה אם כן עקרת את המקרא, מי נאמר עפר וקש, אלא כעפר כקש, אלא היה זורק חרבות, והן נעשין כעפר.
ראה להלן הסבר הפסוק: "מי העיר ממזרח…" שמדובר על אברהם שהאיר את העולם.
סיפור עם מסר דומה מופיע במסכת תענית כ"א ע"א….מסופר:
ואמאי קרו ליה נחום…. איש גם זו – דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה. זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר, אמרו: מאן ייזיל? ייזיל נחום איש גם זו, דמלומד בניסין הוא. שדרו בידיה מלא סיפטא דאבנים טובות ומרגליות. אזל, בת בההוא דירא. בליליא קמו הנך דיוראי, ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא. (למחר כי חזנהו אמר: גם זו לטובה). כי מטא התם [שרינהו לסיפטא, חזנהו דמלו עפרא] בעא מלכא למקטלינהו לכולהו. אמר: קא מחייכו בי יהודאי! [אמר: גם זו לטובה]. אתא אליהו, אדמי ליה כחד מינייהו, אמר ליה: דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא, דכי הוה שדי עפרא -הוו סייפיה, גילי – הוו גירי, דכתיב בישעיהו מ"א יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו. הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה, בדקו מיניה וכבשוה, עיילו לבי גנזיה, ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה.
תרגום הקרוב לכתוב:
ומדוע קראו לו: "איש גם זו"? משום שכל דבר שהיה עולה בדעתו אמר: "גם זו לטובה". פעם אחת רצו עם ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר, אמרו: מי ילך? ילך נחום איש גם זו, שמלומד בניסים הוא. שלחו בידיו ארגז מלא באבנים טובות ומרגליות. הלך, ישן במקום מסוים. בלילה, קמו אנשים שלנו גם הם שם, ולקחו את התכולה של הארגז ומלאוהו בעפר (שלא ירגיש בשינוי בכובד הארגז)… הגיע אל בית הקיסר ומסר את ה"מתנה". ראו שהארגז מלא בעפר. (הבינו כי היהודים לועגים לקיסר) רצו להרגו ולהרוג את כל היהודים. תגובת נחום איש גם זו: "גם-זו-לטובה".
בא אליהו הנביא ונדמה להם כאחד מהם, אמר להם: "אולי עפר זה הוא מהעפר המיוחד שהיה אברהם אבינו משתמש בו נגד אויביו, שכאשר היה נלחם באויביו, היה עפר זה הופך לחיצים…"?
הייתה מדינה אחת שלא יכול הקיסר להכניעה, ניסו את העפר אשר הביא להם נחום איש גם זו והצליח הקיסר לכבשה…
לקחו את נחום איש גמזו לבית הגנזים ומלאו לו את הארגז באבנים טובות ומרגליות ושלחו אותו בכבוד גדול.
הביטויים 'אלה' ו'מי' עד מלחמת הארבעה והחמישה
המילה 'אלה' מופיעה בתורה בערך פי 3 מהמילה 'מי'. (על פי הקונקורדנציה). בתחילת התורה המילה 'מי' מופיעה רק פעם אחת בפסוק: "מי הגיד לך כי עירום אתה…" (בראשית ג יא) בעוד המילה 'אלה "מככבת" 14 פעם. עוד יותר- המילה 'אלה' מופיעה תמיד בהקשר עם המילה 'ארץ' או 'גוי'. (גוף, גשמיות)
1. "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים"
(בראשית ב ד)
2. "אלה תולדת נח, נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח: ותשחת הארץ לפני הא-לוהים" (בראשית ו ט) (נח הבין את החיבור של 'אלה' עם 'מי' וזה נרמז: "את הא-לוהים התהלך נח", נח חיבר אלה עם מי ויצר את המילה 'א-לוהים'.
3. "שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ". (בראשית ט יט)
4. "שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ". (בראשית ט יט) (מהם נפוץ הרעיון של 'הארץ')
5. "ואלה תולדת בני נח שם חם ויפת ויולדו להם בנים אחר המבול". (בראשית י א)
6. "מאלה נפרדו איי הגוים בארצתם איש ללשנותם למשפחתם בגויהם". (בראשית י ה)
7. "אלה בני חם למשפחתם ללשנתם בארצתם בגויהם". (בראשית י כ)
8. "ואת אופר ואת חוילה ואת יובב כל אלה בני יקטן". (בראשית י כט)
9. "אלה בני שם למשפחתם ללשנתם בארצתם לגויהם" (בראשית י לא)
10. "אלה משפחת בני נח לתולדתם בגויהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול". (בראשית י לב)
11. "אלה משפחת בני נח לתולדתם בגויהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול".
(בראשית י לב)
12. "אלה תולדת שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול" (בראשית יא י)
13. "ואלה תולדת תרח (תרח עובד פסילים) תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט". (בראשית יא כז)
14. "כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח". (בראשית יד ג)
וכאן במלחמה 'חברו' – הכוונה כל אשר היתה להם תיאוריית 'אלה'. נלחמו בעמק המוות שם אין קדושה…
15. "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". (בראשית טו א) (יש להסביר כי אחר המלחמה כנגד ה'אלה', הקב"ה מרגיע אותו שלא אבד את שכרו…)
אברהם ביחס ל'אלה' ו'מי'
אצל אברהם בולט במיוחד המאבק נגד תפישת העולם של "בשמים ובארץ".
כאשר אברהם אבינו שולח את העבד למצוא אשה לבנו יצחק, הוא משתמש בביטויים מיוחדים המבליטים את תפישות העולם שהיו קיימות. בפסוק אחד (בראשית כד ז) אומר אברהם: "ה' א-לוהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי…" רש"י במקום, שם לב להבדל בין מה שנאמר כאן לבין מה שנאמר לפני כן בפסוק ג: "ואשביעך בה' א-לוהי השמים וא-לוהי הארץ…" (ציטוט מרש"י פסוק ז') "ה' א-לוהי השמים אשר לקחני מבית אבי…ולא אמר "וא-לוהי הארץ". ולמעלה בפסוק ג' אמר ואשביעך וגו'… אמר לו: עכשיו הוא א-לוהי השמים וא-לוהי הארץ שהרגלתיו בפי הבריות… אבל כשלקחני מבית אבי היה א-לוהי השמים ולא א-לוהי הארץ שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל ב א ר ץ".
אולי נוכל להבין עכשיו את הרמז שרמזו לנו חז"ל: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם " (בראשית ב ד) אומר המדרש על הפס': "וייצר ה' א-לוהים את האדם…" בזכותו של אברהם. אמר רבי לוי: האדם הגדול בענקים, זה אברהם. למה קורא אותו גדול שהיה ראוי להבראות קודם לאדם הראשון. אלא אמר הקב"ה שמא יקלקל, ואין מי שיבוא לתקן תחתיו. אלא הרי אני בורא את האדם תחילה שאם יקלקל יבוא אברהם ויתקן תחתיו". (מדרש רבה, בראשית פר' יד ו)
לא בכדי התעקש אברהם לרכוש פיסת ארץ, את מערת המכפלה, להראות כי הקדושה נמצאת גם בחומר, שה'מי' נמצא גם בתוך 'אלה'. ויעקב אבינו גם הוא מסר נפשו על הפכים הקטנים ולא וויתר עליהם כי בתוך כל חומר יש רוח ואין לוותר על שום ניצוץ הנמצא בתוך איזה שהוא חומר.
יעקב מתקן את: "וראשו מגיע השמימה". הוא מתקן את תפישת העולם המוטעית כי "ראש" העולם נמצא בשמיים ואין לו חלילה קשר אל הארץ. יעקב מגלה לנו כי הסולם כל ההוויה והמציאות מחוברים שמים יחד עם הארץ, יש קשר ביניהם – מלאכים עולים ויורדים.
אברהם מתקן את חטא אדם הראשון, את הפירוד אשר גרם לשלמות של הבריאה שנבראה, כפי שנאמר: "בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ".
כן נאמר: (בב"ר פרשה ב ג) "והארץ היתה תוהו ובוהו" – "תוהו"- זה אדם הראשון… "ובוהו"- זה קין שבקש להחזיר את העולם ל"תוהו ובוהו", ו"חושך" זה דורו של אנוש…. אמר הקב"ה עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבוא האורה: "ויאמר א-לוהים יהי אור"- זה אברהם הה"ד (ישעיה מא) מי העיר ממזרח צדק… אל תקרא העיר אלא האיר… ויקרא א-לוהים לאור יום זה יעקב, ולחושך קרא לילה זה עשו, ויהי ערב זה עשו ויהי בוקר זה יעקב…
"הלוא את השמים והארץ אני מלא"
(בראשית רבה (וילנא) פרשה יט ד"ה ז) "וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום, א"ר חלפון שמענו שיש הילוך לקול, שנאמר וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, והילוך לאש, שנאמר (שמות ט) ותהלך אש ארצה, א"ר אבא בר כהנא מהלך אין כתיב כאן, אלא מתהלך מקפץ ועולה, עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע הראשון,
– חטא קין נסתלקה לרקיע השני,
– דור אנוש לג',
– דור המבול לד',
– דור הפלגה לה',
– סדומיים לו',
– ומצרים בימי אברהם לז', (בתחילת ימי אברהם שיא ההתעלמות של ה'מי מ'אלה')
וכנגדן עמדו ז' צדיקים,
ואלו הן: אברהם יצחק ויעקב, לוי קהת עמרם משה,
עמד אברהם והורידה לו' (בימי אברהם התחלת גילוי ה'מי' – אברהם הוא הגשר המוריד את ה'מי' אל העולם)
– עמד יצחק והורידה מן ו' לה',
– עמד יעקב והורידה מן הה' לד',
– עמד לוי והורידה מן הד' לג',
– עמד קהת והורידה מן הג' לב',
– עמד עמרם והורידה מן הב' לא',
– עמד משה והורידה מלמעלה למטה.
אר"י כתיב (תהלים לז) צדיקים יירשו ארץ וגו', ורשעים מה יעשו פורחים באויר? אלא הרשעים לא השכינו שכינה בארץ.
יעקב
האבות הביאו ופיתחו את תפישת היהדות עד שבא יעקב ובשר לכולם את האידיאל שילוב שמים וארץ: חלם את חלום היהדות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"!
יוסף ואחיו
המאבק בין יוסף לאחיו הוא מאבק כמעט בלתי מובן.
נוכל להבין אותו כאשר נתייחס לנקודה המבררת מי ממשיך בדרכו של יעקב? האבות הראשונים, אברהם קבע שיצחק הוא הממשיך שלו, יצחק קבע כי יעקב הוא הממשיך… ואילו אצל יעקב… ישבו האחים לברר מי הממשיך? מי שיפצח את חלומו של יעקב, מי שידע לפענח את חלומו של יעקב, את כוונתו של יעקב בחלומו: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"… (בראשית כח יב) הוא זה ממשיך דרכו…
כולם הסכימו כי יש לחבר עולם גשמי ועולם רוחני.
ליוסף יש חלומות: יוסף חולם את החלומות שלו: חלום אחד "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה…" וחלום שני: "שמש ירח וכוכבים" רומז יוסף לאחיו: "אני הוא הממשיך של יעקב": "אבא חלם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הנה גם אני חלמתי חלום כזה על הארץ – אלומים בתוך השדה…" וגם חלמתי על השמים – שמש ירח וכוכבים"
ועתה צריך להסביר לפי דבריו של יעקב, מה הוא אותו חלום? עד היכן מגיע החיבור? עד היכן לגלות כי יש קדושה בכל חומר ובכל דבר גשמי? יוסף טוען: "יעקב אבא, התכוון כי יש להראות: "מלוא כל הארץ כבודו". בכל עניין בעולם! גם במקומות הנמוכים ביותר בתוך השדה ממש, גם במקומות המטונפים… וד"ל. יוסף מצהיר יש להראות כי לית אתר פנוי מיניה בכל מקום ובכל אתר.
מעניין להתבונן בשם 'יוסף': הוא מכיל בתוכו את האותיות הרומזות לגשמיות והן האותיות 'ו' 'ס'. 'ו' – הרומז לגשמיות וחומר וכן האות 'ס' שערכה 60, שהיא הרחבה של המספר 6. וכן שמו של יוסף הוא בגימ' 6 פעמים 26 שהוא 6 פעמים שם ה'.
האחים ראו בתפישת עולמו של יוסף סכנה גדולה כי בכל אופן עדיין אנו חייבים גבולות ולא להתגרות ביצר אשר יכול להוביל לבאר שחת חלילה! ויוסף בשלו! האחים הכריזו עליו: "פרסונה נון גרטה" (אדם שאינו רצוי) ויש להיפטר מה"מסוכן" הזה. זרקו אותו לבור ורמזו לו: "בעומק הגדול שאתה שואף להגיע אליו יש נחשים ועקרבים, שם אין מים שם אין דרך התורה… "אמרו האחים זה לזה: "נזרוק אותו לבור ונראה מה יהיה עם חלומותיו…" לאחר מכן ישבו לאכול לחם וישבו לדון על "המוציא לחם מן הארץ". כיצד מוציאים ניצוצות של קדושה = לחם מהארץ מהארציות… (לחם = בגימ' 78 שהם 3 פעמים 26, 3 פעמים שם ה') ואולי המשיכו לדון בנושא שאליו יגיע יוסף "כי אם את הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט ו) שהכוונה היא יחסי אישות …
ואכן יוסף מתגלגל… אל מדיינים סוחרים עד שמגיע לפוטיפר…
המיוחד ביוסף שאינו מתפעל ואינו מתרגש, את הכל הוא מקבל בשתיקה.
על פי מעשיו של יוסף אפשר לגלות את דרכו. הוא הלך במחשבתו וברעיון שלו "עד הסוף!" היה מסלסל בשערו, "כדי להתגבר עליו וכדי להראות שיש "ניצוצות של קדושה בכל מקום" גם במקומות האפלים!
והנה רש"י כותב מה היתה המציאות של יוסף בביתו של פוטיפר (בראשית לט ו – ז) ולא ידע אתו מאומה – לא היה נותן לבו לכלום, כי אם הלחם – היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה: "ויהי יוסף יפה תואר – כיוון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב, מיד ותשא אשת אדוניו…"
יוסף ממשיך לפטפט ביצרו… ומתגרה בדֹב (דב=6, עולם החומר=6) מתגרה בעולם החומר העכור ומבצע מה שמבצע עם אשת פוטיפר עד הנקודה ממנה ואין חזור אז: "ויפוזו זרועות ידיו" וד"ל!
יוסף הצליח להגיע אל קצה העולם הגשמי ולשלוט ביצרו ובסופו של דבר הוא גם זוכה באסנת … מי זו אסנת?
נאמר כי היתה בתו של פוטיפרע כהן און. המדרש מסביר ומרחיב יותר… אסנת היתה בת אחותו של יוסף, היתה בתה של דינה ממעשה המכוער של חמור… ואסנת גדלה בביתם של פוטיפרע ואשתו…
וכך נאמר: (בפרקי דרבי אליעזר פרק לז)
"ובא אל הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש, וכשבא יעקב לארץ אחוזתו שבארץ כנען נשכו הנחש, ואי זה הוא הנחש, זה שכם בן חמור שהיתה בתו של יעקב יושבת אוהלים, ולא היתה יוצאה לחוץ, מה עשה שכם בן חמור הביא נערות משחקות חוצה לו מתופפות ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה, ושכב עמה והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להורגה שאמרה עכשו יאמרו בכל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב, הביא שרץ של זהב שם הקדש כתוב בו ותלה על צווארה ושלחה והלכה, והכל צפוי לפני הקב"ה.
וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לבית פוטיפרע, שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאשה, והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת, וכשירד יוסף למצרים לקחה לו לאשה, שנ' ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע, שמעון ולוי קנאו על הזנות הרבה מאד, שנאמר: הכזונה יעשה את אחותנו, ולקחו איש חרבו והרגו את כל אנשי שכם, וכששמע יעקב נתיירא מאד…
גלגל חוזר, תוקן משהו בביתם של פוטיפרע, ויוסף מתחתן עם אסנת ומהם יוצאים מנשה ואפרים שעליהם אמר יעקב "בך יברך ישראל".
שמנו לב כי אסנת מאין יצאה מה היה תהליך חייה שיצאה ממעשה דינה… שם אנו מוצאים גם את שמעון ולוי הקנאים לזנות ואלו האחים שמהם "פחד" יוסף כאשר ניסה להפריד ביניהם כאשר הגיעו לשבור בר במצריים…. ועוד שם נאמר כי בני ישראל רצו להרוג את אסנת והדבר מקביל ליוסף ואחיו שרצו להרוג אותו על דרך חייו המסוכנת….
בקהלת רבה (וילנא) פרשה ח ד"ה א [י] מביא ומשווה כי יוסף התחבר עם אסנת בדומה לדמויות אחרות שלא חשבנו שאכן יתחברו, והם: יהושוע שהתחתן עם רחב, בועז לרות המואביה (שלושת הדמויות של הנשים הללו: אסנת, רחב, רות, לא קשורות במיוחד למעשי צניעות…)
הרשעים שעברו עבירות חמורות – לא אבדה תקוותם! יש להם תקווה וחוזרים ומתקדשים תחת כנפי השכינה. כפי שמובא במדרש (קוהלת רבה פרשה ח) על הפסוק בקהלת פרק ח פסוק י ו"ּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל".
שואל המדרש: ומהו "ובאו", ר' שמואל אמר שקעה שמשן ונטהרו כפי שנאמר (ויקרא כ"ב) ובא השמש וטהר.
א"ר לוי (איוב טו) כל ימי רשע הוא מתחולל מת וחלל, כפי שנאמר (יחזקאל כא) ואתה חלל רשע, ד"א מדבר בגרים שהם באים ועושים תשובה, וממקום קדוש יהלכו ע"י שהלכו במקום קדוש אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, וישתכחו בעיר וישתכחו מעשים רעים אשר כן עשו, וישתכחו מעשיהם הטובים אשר עשו בעיר גם זה הבל, אמר רבי יצחק איננו הבל וזה הבל שאינן באין מאליהן,
רבי בון אמר צדיקים הלכו לשם, ויבואו כגון יוסף לאסנת, יהושע לרחב בועז לרות, משה לחובב, א"ר אחא אין זה הבל אלא שאין הבריות באין ומתקדשין לתחת כנפי השכינה.
והיכן הלכו אחי יוסף לחפש את יוסף? האם יהיה מפתיע לשמוע באיזה מקום הם מבינים שיוסף נמצא? לא פחות ולא יותר… מבינים הוא שהוא ממשיך בדרכו ומתגרה ביצרו ושולט ביצרו והיכן הסיכויים הטובים למצוא אותו? בקובה של זונות: "….. עברו שלשה ימים ולא באו, מיד נטל יוסף שבעים גבורים מבית המלך ושגר בשבילם לבקר אותם בשוק, הלכו מצאו אותם בשוק של זונות, ומה טיבן בשוק של זונות, אלא אמרו יוסף אחינו יפה תואר ויפה מראה שמא הוא בקובה של זונות, מיד תפשו אותם והביאום לפני יוסף ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם וגו' מלמד שנעשה לכם כנכרי…" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת מקץ סימן ח)
כאשר יוסף מתוודע לאחיו… הראה והוכיח להם שנשאר בצידקותו, נשאר יהודי טוב וטהור שומר מצוות ומדקדק קלה כבחמורה, וחלילה, לא נטה מדרך הקודש. וכיצד רמז להם? "הראה להם את הברית מילה שלו "הראה להם שהוא נימול" הראה להם שלא פגם בברית קודש!
אכן , להבנתנו:
כמה יוסף איכא בשוקא? כמה בני אדם יכולים להגיע לדרגה קדושה כזאת? יחידי סגולה וגם להם יש להזהיר: הרי זה כמשחק בחוטי חשמל גלויים וכאדם הזורק חיצים ועלול לפגוע בעצמו ובאחרים.
נאמר כי בעולם קיימים ל"ו צדיקים… (אולי בכל דור? אולי בס"ה בכל הדורות?) מי יכול להעז ולהגיד אני אחד מהם… יוסף רצה להראות כי באופן מחשבתי נכון שאין מקום שאין בו הקב"ה! אולם לא כל אחד יכול להסתכן עד כדי כך ו"להוכיח" זאת! סכנה חמורה ביותר!!! תוצאות הרות אסון… ראינו זאת לאחר מכן עם בנות מואב אשר גרמו הרס וחורבן… אלוהיהם שונא זימה…!
והנה התיאוריה של שילוב עולם החומר ועולם הרוח מתאזנת בבניו של יוסף כדלהלן:
יעקב ונכדיו
יעקב אשר מכיר היטב את נכדיו אשר לימד אותם שנים רבות , לפני מותו הוא מזמין אותם ומכריז: "מי אלה" יוסף אומר: בני הם אשר נתן לי א-לוהים בזה." מוזר, מה הדו שיח הזה בין יעקב ליוסף? יעקב הבין כי יוסף השליט על הארץ, השולט על החומר. יוסף הוליד שני ילדים "מנשה ואפרים" (היו ליעקב נכדים נוספים ודווקא אלה הבולטים). מנשה ואפרים מסמלים שילוב של חומר ורוח. מנשה מבטא את הצד החומרי (נחלתו – ארצו היתה הגדולה) ואפרים את הצד הרוחני הפורה, ומברך אותם "המלאך הגואל אותי… ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מח טז) שימשיכו את מסורת האבות הראשונים – אברהם ויצחק…
ומי החליט להמשיך במאבק להחדיר תפישות עולם מוטעות
הלוא הוא פרעה!
פרעה אינו מכיר את ה'מי' והוא שואל: "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה ב) פרעה מאמין רק במה שעיניו רואות. פרעה מאמין בחומר. הוא מאמין ב'אלה'. פרעה דבק במשימה שהחומר הוא השולט וצריך לנצל את החומר, והוא מנצל בצורה מרבית את החומר. גם בני האדם נחשבו בעיניו כחומר והוא מנצל אותם. הוא מבין כי אלוה העולם הוא עולם החומר.
"וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א יד) נראה כי שבשו לבני ישראל את תפישת העולם והובילו אותם "להבין" כי "העבודה משחררת"! עיקר הוא עולם החומר, והם כביכול דנים איתם על חומר ולבנים (גשמיות ורוחניות שהוסבר לעיל) ובסופו של דבר, הפילוסופיה חלחלה בתוך עם ישראל, ולא היה הבדל בינם לבין המצרים "גוי מקרב גוי" הגיעו למ"ט שערי טומאה, לא רצו לצאת ממצרים, לפחות אלו שמתו בימי החושך. וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצריים" .
משה ופרעה
מופיע משה רבינו ופונה לפרעה מלך מצריים מלך תפישת העולם של, 'אלה' שאינו מכיר את המושג: 'מי'. אכן אומר פרעה למשה "מי ה' אשר אשמע בקולו" מעולם לא שמעתי שיש 'מי', שיש מישהו מסתתר מאחורי כל עולם הטבע. אני מאמין ב'אלה.
הקב"ה אומר למשה: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אותתי … אלה בקרבו". המילה "בקרבו" מסמלת גם חוכמה ותפישת עולם כפי שנאמר אצל שלמה המלך: "כי ראו כי חכמת א-לוקים בקרבו…" (מלכים א ג כח) גם אצל רבקה התרוצצו שתי תפיסות עולם ע"י שני הילדים שבקרבה: "…ויתרוצצו הבנים בקרבה…" (בראשית כה כב) גם אצל שני בניו של יוסף מנשה ואפרים ההולכים יחד, גשמיות ורוחניות יעקב מברך אותם "וידגו לרוב בקרב הארץ", שיחזקו את התפישה של שילוב הרעיון הרוחני בתוך הארץ.
לפרעה – בקרבו – היתה תפישת עולם של 'אלה'
כאשר משה עומד לעזוב את מצריים בסוף עשרת המכות, ממש בפעם האחרונה שהוא מדבר ישירות אל פרעה אומר לו: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר… צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא" (שמות יא ח) משה הבין כי הוא גואל את תפישת העולם העקרה של 'אלה' בלבד, אשר פרעה לקח אותה כעבדים המשרתים אותו .. משה גואל אותם ממצרים ומתכוון לחבר את ה'אלה' עם ה'מי'.
וכבר הזהיר הקב"ה את פרעה: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה… למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח, יח) (מזכיר "וידגו לרוב בקרב הארץ")
בצאת ישראל ממצריים, קרע להם ה' את הים, ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ראה עם ישראל את ה'מי' השולט בעולם החומר, בעשרת המכות, ועוד יותר בקריעת ים סוף והם פוצחים בשירה אדירה "מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נאדר בקודש…" (שמות טו יא) הגיעו לדרגה גבוהה להכיר את ה'מי'.
כמה זמן מחזיקה הרמה הזאת?
במעמד הר סיני הגיע עם ישראל לדרגת אדם הראשון לפני החטא.
שוב משבר !
מעשה העגל אשר עשו הערב-רב אשר יצאו ממצריים. חזרו לסורם הרע לתורת מצריים אשר הייתה חרוטה בהם בעומק נשמתם. לקחו את הכסף והזהב ויעשו עגל מסכה. קראו לכולם ואמרו: "אלה- ! א-לוהיך ישראל"! אמרו: ה-אלוהים שלנו הוא 'אלה'. כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו… הרוח נעלמה… נשאר רק גשם…
משה יורד ושוב משבר!
האותיות הרוחניות שבאו משמיים על גבי לוחות האבן, הרומזים לשילוב חומר ברוח, שוב התפרקו, האותיות פרחו באויר, חזרו למקורם, והאבנים אשר נשארו גשמיות היו כבדות ולא יכול משה לשאת אותם, נפלו ונשברו תחת ההר…! משה מנסה לתקן: "ויעמוד משה בקרב המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי" (שמות לב כו) משה משתמש במילה 'מי'- "מי עדיין יש לו את התפיסה של 'מי' ולא איבד אותה… ולא הלך אחרי ההבל של: "אלה אלוהיך ישראל.."
והמאבק בין 'אלה' ל'מי' מאבקו כימי עולם לאורך כל ההיסטורי של הדורות אין דור שאין בו תיאוריות הנאבקות בין החומר לבין הרוח… הן ברמה מקומית ארצית או כלל עולמית.
הנביא ישעיה מבשר לנו "שאו מרום עיניכם וראו" ותגלו "מי ברא אלה" אכן יגיע העולם לתיקונו כשיכירו וידעו כל יושבי תבל כי ה'מי' המסתתר הוא זה אשר ברא את המציאות את ה'אלה'.
ביאת משיח
א) ביאת משיח מתקנת את חטא אדם הראשון. במסורת ישראל רגילים לומר כי המשיח יבוא על "חמור לבן". מה המשמעות "חמור לבן?" חומר גשמי ולובן רוחני יתחברו יחדיו. ה"חומר והלבנים" שדברנו עליהם במאמר שלא באו לתיקון יתוקנו בביאת המשיח.
ב) זמן ביאת משיח על פי סוף ספר דניאל "ומעת הוסר התמיד… ימים אלף מאתיים ותשעים. אשרי המחכה…" המספר 1290 נרמז במילה: 'ארץ'. א=1000 רצ=290 הרי יחד 1290. זמן זה יגיע בתנאי שנתמיד להראות כי ומלכותו בכל משלה, בשמים וגם בארץ.
סיכום
המצב האידיאלי הוא המצב של: "והיה ה' למלך על כל הארץ.." ואכן זו תפילתנו מידי יום ביומו מספר פעמים, בסיום כל תפילה.
עוד: הקדושה הנאמרת בחרדת קודש שם אנו מצהירים: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו". התרגום ב"ובא לציון" מתרגם כי שלושת הקדושות מבטאות 1) קדוש בשמים. 2) קדוש בארץ 3) "קדוש" בכל מערכת הזמן ומסיימים פסוק זה בהצהרה: "מלוא כל הארץ כבודו".
עוד: הלוא זו בדיוק ה"נוסחא" של העולם. האדם המורכב מעפר ונשמתו – חלק א-לוה ממעל, "מאן דנפח מדיליה נפח"! הוא נברא בעולם כדי להרכיב את שני החלקים הללו וליצור מהם שלמות אחת ולהכריז: "אין עוד מלבדו"!
מעניין- התנ"ך בא לפי הבנתנו לגלות מלכות שמים. הבה נבדוק ע"פ הקונקורדנציה את מספר הפעמים שהמילה 'שמים' מוזכרת בתנ"ך, וכמה פעמים מוזכרת המילה 'הארץ'. נמצא גילוי מדהים: המילה 'הארץ', מופיעה מספר רב יותר של פעמים לעומת המילה 'שמים': 421 פעמים המילה 'שמים', לעומת 2504 פעמים המילה 'הארץ'.
מה היחס ביניהם? בדיוק כמו היחס של ששת ימי בראשית לשבת (יחס של 1:7)
מסקנה מתבקשת
התנ"ך בא לגלות לנו כי הקב"ה נמצא בארץ… כאן ועוד יותר כאן.
עפ"י הקבלה, הארץ, העולם הזה, מסמלים את המלכות.
המלכות היא הגילוי הגדול ביותר של הקב"ה במציאות!
תפקידנו לחבר קוב"ה ושכינתיה הנמצאת בארץ.
שנזכה.
אמן