בס"ד:
"ועד דור ודור אמונתו"
בר-עמ"י
במספר מקומות ראינו כי לפעמים הבדל קטן ואפילו מזערי, יוצר הבדל עצום במהות ובשורש. וכן בהמשך בתוצאות.
בכתיבת סת"ם ההבדל בין אותיות היא הבחנה דקה, האות "י" שתהיה ארוכה מעט תדמה ל"ו" ואם האות "ו" תהיה ארוכה יותר, תהיה דומה לאות "ן" וכן להיפך אם אם נמצא "ו" או "ן" קצרות מהמידה הרגילה שלהן, ספר תורה שלם ייחשב לפסול, ואסור לקריאה.אם זה באמצע קריאה התורה, הקריאה תופסק בו וספר התורה יוחזר (בבושה) למקום צדדי בארון הקודש. אם נראה דיבוק של רגלה השמאלית של האות "מ" הפתוחה תיהפך ל"ם" סתומה וכן עוד אותיות שההבחנה ביניהן חייבת להיות מאוד ברורה, אחרת תידמה לאות אחרת. נמצא כי ספר התורה פסול – חלילה או תפילין או מזוזות פסולים בגלל הבחנה דקה ביותר.
מספר רבי מאיר: במסכת (עירובין י"ג ע"א ) כשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו… אלא אפילו מיחש לזבוב נמי, דילמא אתי ויתיב אתגיה דדל"ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי"ש.." ((תרגום כללי: "ויש לחשוש אפילו לזבוב שישב על התג – הפינה הימנית – של האות "ד" ותיהפך ל"ר" – עומק העניין יוסבר בהמשך)
גם מצאנו במספר מקומות כי ההבחנה היא דקה עד מאוד, וההקפדה חייבת להיות עד "קוצו של יו"ד" או "כחוט השערה"
אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב: (מלאכי ג, יח) וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ, היינו צדיק היינו עובד א/להים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו! – אמר ליה: "עבדו" ו"לא עבדו" – תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. – אמר ליה: ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו? אמר ליה: אין.(חגיגה ט ע"ב )
הסבר כללי: אמר בר הי הי להלל: בספר מלאכי נאמר: קיימת הבחנה בין "צדיק" ל"רשע" וכן הבחנה בין "עובד א/להים" ל"אשר לא עבדו" והוא מביא דוגמא ששניהם צדיקים אולם בכ"ז קיימת הבחנה דקה מאוד, מי מכונה "עובד א/להים" ומי מכונה "לא עבדו" – "מי ש"לא עֲבָדוֹ" הוא אותו אחד השונה פרקו מאה פעמים, ומי מכונה "עֲבָדוֹ"? זה השונה פרקו מאה ואחת פעמים.
להבנת ההיגיון שבדבר: כרומוזום אחד חסר… בגוף האדם והתוצאות שונות…ל"ע! שלחו מייל בדיוק כפי שקבלתם את הכתובת, ואם תחסירו "נקודה" הרי "לא עובר". ואם חסר איזה שבב בחללית גדולה, מי יודע מה התוצאה?
"כחוט השערה"
לפעמים ההבדל כ"כ דק, שההבדל הדק הוא כ"כ משמעותי והגבול דק מאוד ביניהם. לפעמים אפשר להכשיר או לפסול ספר תורה שלם רק שיש הבדל מיזערי כמו חוט השערה. בהלכות סת"ם רווח בין אות לאות כחוט השערה.
כן, בדיני טומאה וטהרה, וכן ראינו הלכות הקשורות לכשרות שההבחנה ביניהן "כחוט השערה", להכשיר או להטריף, "(חולין מ"ה ע"ב) לשונו של רש"י שם: "-ולא ידיע – החוט מבחוץ והוא צריך לכוון עד מלוא חוט השערה שאם נפסק לכאן טרפה ואם נפסק לכאן כשרה.
הפעם נעסוק במושג רעיוני כפי שהתורה מעידה כי יש מקום לשים לב להבדל הקטן ובמיוחד להבחין בהבחנה מלאה בין שני פסוקים. הפסוק הראשון הידוע לכל יהודי "שמע ישראל ה' א/להינו ה' אחד, הבליטה התורה את האות "ד" במילה "אחד" כדי להבדיל לשמור ולהיזהר מהביטוי הנגדי ההפוך לחלוטין הנאמר שמות לד, י"ד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא:
אש לבנה ואש שחורה.
מושגים הפוכים, לבן ושחור.
התורה נכתבה אש לבנה באש שחורה שנא' קווצותיו תלתלים שחורות כעורב (שיר השירים ה'), אומר המדרש (תנחומא בראשית א'): מהו "קוצותיו תלתלים"? על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.
כיצד? כתוב בה ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כ"ב) אם אתה עושה חי"ת ה"א אתה מחריב את העולם, כל הנשמה תהלל יה (תהלים ק"נ) אם אתה עושה ה"א חי"ת אתה מחריב את העולם. וכן שמע ישראל ה' א/להינו ה' אחד (דברים ה') אם אתה עושה דל"ת רי"ש אתה מחריב את העולם שנאמר כי לא תשתחוה לאל אחר (שמות ל"ד), כחשו בה' (ירמיה ה') אם אתה עושה בית כ"ף תחריב את העולם, אין קדוש כה' (שמואל א' ב') אם אתה עושה כ"ף בי"ת תחריב את העולם ואם אות אחת כך כ"ש התיבה כולה, לכך נאמר קוצותיו תלתלים" מלשון קצוות ותלי-תלים תלויים בקצוות ה"דומות" זו לזו.
ואכן מה ההבדל בכתיבה בין "אל אחר" ל"ה' אחד" כמעט ואין שינוי בין "אחד" ל"אחר" שתי המילים מתחילות באותיו:"א-ח" ואחריהן האותיות "ד" או "ר". הבדל של "קוץ" אותה תוספת קלה שמוסיפים בפינת האות "ר" ונוצרה האות "ד" או להיפך, אם נחסיר מעט מאותה פינה את התוספת הקלה של האות "ד" והנה נוצרה האות "ר"
כביכול, מבחוץ "ממרחק" נראה קרוב מאוד ואולי אפילו דומה. ה"ר" וה"ד" כמעט זהות! ויש צורך להתקרב ולהבחין ביניהן… ומבחינה רעיונית ההבדל הוא תהומי כמרחק מזרח ממערב כמרחק שמים וארץ.
עבודת ה' ועבודת עצמו
אדם העובד את ה', בכל שלב הוא בודק באמת ובתמים: "מה רצונו של ה'?" ומקיים "בטל רצונך מפני רצונו…" הרי הוא עובד את ה"אחד" ואילו אדם אשר מראה בגלוי כלפי חוץ את עבודת ה' והאמת הצרופה שהוא עובד את עצמו, מפיק טובת הנאה אישית, ומידי פעם הוא בודק מה ההנאה האישית הנגזרת מכל מציאות של "עבודת ה'" כביכול, הריהו נקרא עובד ומשתחווה ר"ל לאל אחר. "מבחוץ" שניהם נראים עובדי ה' אך בפנימיות זה עובד את ה' וזה עובד את עצמו ועליו נאמר :"לא יהיה בך אל זר". מוסבר במסכת שבת (ק"ה ע"ב) "לא יהיה בך אל זר, איזהו אל זר שהוא בלבו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע:
כי ישרים דרכי ה'
זאת מצאנו גם במסכת נזיר דף (כג ע"א)
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: (הושע יד) כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם? משל, לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה – נאמר עליו "וצדיקים ילכו בם", וזה שאכלו לשום אכילה גסה – "ופושעים יכשלו בם". מ"בחוץ" שניהם עושים אותה מצווה, נמנו על הפסח, הכינו אותו כראוי בכל דקדוקי קרבן הפסח, שניהם יושבים זה ליד זה מברכים בעצימת עיניים וכו'…אולם האחד נקרא "צדיק" והשני "פושע". תלוי דרך מה עובר קרבן הפסח לקיבתו. הקרבן הפסח "עובר דרך הלב" (שהוא גבוה מהקיבה). מה מחשבתו לכשיגיע קרבן הפסח לבטנו…לשם מצוה – לעבודת ה'? או שמא "למילוי כרסו" וזו עבודת עצמו.
להיות בנקודה בין שתי הקצוות
אכן קשה מאוד להגיע לכל אחת מהדרגות שהזכרנו לעיל. עבודת ה' טהורה וצרופה כצרוף את הכסף…קשה ביותר אצל האדם הממוצע וכן קשה למצוא אדם שעובד אך ורק את עצמו ואין לו כוונה מינימאלית לעבודת ה'. והאדם "מתנדנד" ונמצא באיזה שהוא מקום באיזו שהיא נקודה שבין שניהם, בין שתי הקצוות. פעם הוא נמשך לכאן ופעם נמשך לכיוון השני.
מציאות זו היכן היא מוזכרת בעיקר?
מציאות זו נקראת "עמלק" ו"עמלק" נקרא: "ספק". (כ"א מהם בגימ' 240) זה הספק הראשון שהתעורר בצאת ישראל ממצריים במסה ומריבה, כאשר הרגישו בני ישראל חיסרון לסיפוק צרכיהם מיד נזעקו והתלוננו… ונכנסו להרהור איום ונורא: "היש ה' בקרבנו אם אין"? (שמות י"ז, ז) והנה מופיע אותו כלב כפי שאומר רש"י על הפסוק: ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים.( ח)
התוצאה טבעית הייתה, התגברותו של האויב הגדול מלחמת עמלק" דברים פרק כה
(יח) אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א/להים:
התוצאה הטבעית של הספק הביאה בעקבותיה את האויב הגדול ששמו "עמלק" ובא משה רבינו ומראה כי יש להילחם ב"עמלק" גם כאשר קשה, גם כאשר "ידי משה כבדים" ואי-אפשר לשאת את הידיים הכבדות, יש להתאמץ ולשאת את הסבל האישי, להיות דבק באמונה…וישראל מסתכלים כלפי מעלה… אפשר גם אפשר לנצח את עמלק כפי שנאמר והיו ידיו אמונה עד בוא השמש"
בסיום פרשת עמלק נאמר: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" זו מלחמה מתמדת, זו מלחמה נצחית הנמצאת בקרבו של האדם…למצוא את ההבדל הדק שבין "ד" ו"ר" ואכן נאמר שם מלחמה מדור דור" לראות את ההבדל בין "ה' אחד" לבין "אל אחר".
שורש כל המאבק
מה שורש כל המלחמה הנצחית הזאת המתחוללת באדם?
הוי אומר: הכל מתחיל מאדם הראשון !!!
אדם הראשון
אדם הראשון יציר כפיו של הבורא היה בדרגה גבוהה ביותר, עבד את ה' באופן מוחלט ללא שום פניות ללא שום מחשבות אישיות. את אשר מצווה היה עושה. " (בראשית ב, טו) וַיִּקַּח ה' אֱ/לֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב' ט"ו) לקיים מצוות עשה ולהימנע ממצוות לא תעשה. והאדם כליל השלמות – ללא בחירה חופשית, עשה את אשר צווה מלמעלה. האדם מהרהר: אני יכול לעבוד את ה' ברמה גבוהה יותר, וביקש את הבחירה החופשית- כביכול, "כדי להרבות כבוד שמים". כביכול הרהר אחר יצירתו של הבורא..לברוא את האדם אחרת…עם בחירה חופשית כדי שיוכל להוכיח (למי? לעצמו?) שאכן יש בו כוחות גבוהים יותר והוא מסוגל ליותר…. שמא ה"אגו" התערב כאן?, ומאז…היתה הנפילה, הכל קרס!!! כל האור העצום שהיה אצל אדם הראשון התנפץ והפך לרסיסי רסיסים לניצוצות הבוכים ועורגים לשוב לאיתנם.
הבה ונראה את המושגים שנכתבו בתורה עקב החטא: האדם כביכול מתלונן "אני לא אשם". והאשה כביכול טוענת:..:" הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל"
מה הייתה התוצאה לאחר החטא? מה הקב"ה מבשר לו? בראשית פרק ב' פסוקים י"ז- י"ח" וּלְאָדָם אָמַר… וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.
"השיאני"
הביטויים "השיאני" הוא ביטוי יוצא דופן בתנך.
אין לו אח ורע בכל המקרא. הוא בנוי משתי מילים הפוכות במשמעותן: "היש" ו"אין". והיכן אנו מוצאים עד היכן הגיע ארסו של הנחש אותו ספק שהכניס הנחש בהם…התגלגל לו והתדרדר עד שהגיע לבני ישראל בזמן לידתם כעם לאחר שראו מעשי ה' ונפלאותיו…אחרי שהעיד עליהם הפסוק:"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ..זכים היו וטהורים כאדם הראשון בשעותיו הראשונות…והנה המשפט האיום מופיע:" היש ה' בקרבנו אם אין" (מצטרפות המילים המודגשות לביטוי: "הישיאני")
חכמים אמרו כי ההבדל בין "ד" ל"ר" הוא "קוץ" כפי שהסברנו הבלבול בין "ה' אחד" ו"אל אחר" הוא בלבול גדול מאוד ולפעמים חלילה יכול להתהפך "מ"ד" ל "ר" והתדרדרות גדולה!
דרך אגב ההפרש בין "ר" (200) לבין "ד"- (4) הוא 196 כערך המילה "קוץ"
והנה הפסוק "מבשר" לאדם הראשון, אכן עבודה קשה תהיה לך בעולם הזה, הבלבול יהיה גדול והמאבק והספק ימשיך לקנן בקרבך כל ימי היותך על האדמה, (בראשית ג, יז) וּלְאָדָם אָמַר… אֲרוּרָה הָאֲדָמָה.. בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ ונרמז לו כי "וקוץ" ודר דר תצמיח לך…
ובמלחמת עמלק נאמר שם בפירוש " מלחמה לה' בעמלק – באותו יצר הרע הנקרא עמלק המלחמה תהיה מלחמה נצחית "לפתח חטאת רובץ" מפתח הלידה עד פתח הקבר, ואתה תמשול בו" אם תרצה ותגייס את כוחותיך…האדם יצליח ויתגבר.
ומאז אדם הראשון קיים הבלבול בין עבודת ה' לבין עבודת האדם את עצמו.
ה"זבוב" המיוחד.
הוזכר לעיל, בפתיחת המאמר "שמא יבוא זבוב ויכסה את קוצו של "ד" ויהפוך אותו ל"ר" הרעיון עמוק מאוד! מהו אותו זבוב? זה הוא יצר הרע, כפי שאמר רב.
אמר רב: (ברכות ס"א א) יצר הרע דומה לזבוב, ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר (קהלת י') זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. ושמואל אמר: כמין חטה הוא דומה, שנאמר (בראשית ד') לפתח חטאת רובץ. תנו רבנן: שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה. ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו, דכתיב (קהלת י') לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. תנו רבנן: כליות יועצות, לב מבין, לשון מחתך, פה גומר…
יצר הרע מצד אחד מושך את האדם לעשות רע, מחטיאו, וגורם לו את כל הבעיות והצרות ל"ע ואילו מצד אחר הוא דווקא גורם לנו להגיע לסיפוק אמיתי בחיים, לשכר בעולם הזה ובעולם הבא בזמן שאנו גוברים עליו כפי שנאמר:"ואתה תמשול בו".
לפני שאדם מחליט לפנות לכיוון של שליטה על היצר הרע או כניעה ליצר, הרי הוא עומד בספק (עמלק) ומתלבט…דומה לאדם המתעורר משנתו ומתלבט האם לקום לעבודת הבורא בזמן הנכון או להמשיך ולנוח…
"זבוב" בגימ' 17. ישנן שתי מילים באותה גימ' שהמשמעויות שלהן הפוכות זו מזו. והן המילה:"טוב" (17) וגם המילה "אוי"(17), הוא אותו "זבוב" שהזכיר רב לעיל במסכת ברכות.
"לך רד"
העם חטא בחטא העגל. אומר הקב"ה למשה "לך רד כי שיחת עמך" החליפו הם "ר" ב"ד" "אל אחר במקום " ה' אחד" והעדיפו את האות "ר" לפני האות "ד". רמז במילה: "רד".
עיקר בלבול הדעת בא מהערב-רב" ("ערב-רב" בגימ' "דעת", יוסבר להלן)
החודש שבו אנו מתמקדים במחיית עמלק, הלוא הוא חודש אדר, ועליו נאמר "משנכנס אדר מרבים בשמחה" השמחה האמיתית של יהודי כאשר ה"א" – הקב"ה יש לו דירה בתחתונים, בעולם הזה. במילה "א-דר" האות "ד" קודמת לאות "ר" (להבדיל מהמילה:"רד") והמילה הזו מבטאת העדפה של האות "ד" המייצגת את הביטוי "ה' אחד" על פני האות "ר" המייצגת את הביטוי: "אל אחר"
בבדיקה במגילת אסתר נמצא הביטוי "דר" 9 פעמים כאשר הראשון "ודר וסוחרת" ועוד 8 פעמים המילה 'אדר'. לא נמצא במגילת אסתר צירוף האותיות "רד" אפילו פעם אחת.
מה יישאר לנצח?
"כל המועדים בטלים חוץ מפורים ויום הכיפורים". (ויקרא רבה פ' יג)
אנו יודעים כי כל החגים יתבטלו ורק פורים יישאר… זו הדרגה הגבוהה העליונה שאין למעלה ממנה כי ביום הזה יש מסירות נפש מוחלטת! "עד דלא יידע" ואין אנו משתמשים בדעה שלנו אנו מבטלים את דעתנו, אלא ביטול הגוף לחלוטין… משתכרים, ישנים…משתכרים וגם מעבר…העיקר לבטל שליטה על הגוף (והמבין יבין)
"מזמור לתודה" (תהילים ק) הוא כנגד קרבן תודה. אמר רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה". (ויקרא רבה פרשה ט"ז) פרק זה מסתיים במילים: כי טוב ה' חסדו ועד דור ודור אמונתו"
תיקון חטא אדם הראשון
בפורים אנו "מתקנים" את חטא אדם הראשון, אשר השתמש בדעתו לבחור בעץ הדעת טוב ורע הוא ערב ושיתף את דעתו, את שיקול דעתו, שהעדיף להיות במציאות של בחירה בין טוב לרע, הנה בפורים אנו מבטלים את דעתנו וסומכים בעצימת עיניים והדרגה הגבוהה בפורים היא:"עד דלא ידע".
הבלטת האותיות "ד" ו"ר" באותיות רבתי, הן כמו סימן לתינוק אשר אין בו דעת, שמראים לו ע"י סימנים מיוחדים ובולטים כדי שיוכל להבין ולהבחין. ולכן גם כאשר אנו מתייחדים עם המושג העליון: "ה' אחד" הרי לפחות אז אין אנו צריכים לערב את דעתנו…
לפחות פעמיים ביום ברגע המיוחד של קריאת שמע, ננצל את ההזדמנות להיות בשיא המתבקש. לקרוא את "שמע" בעצימת עיניים. נקיים וטהורים מכל רבב ומכל נגיעה אישית, בקדושה, בטהרה, באימה וביראה מוחלטת. מסירות נפש כפי שהראה לנו רבי עקיבא לדורי דורות!!!
ה' אֶחָד!!!