השם המפורש
י-ה-ו-ה. השם הקדוש ביותר מכונה השם המפורש, וכן שם בן ארבע אותיות (או שם הויה. ונכתב לרוב באמצעות האות ה עם גרש – ה' או האות ד עם גרש – ד', כדי שלא יחולל לשוא, ומכונה גם "השם". בימי הביניים נהגו לכותבו בשניים או שלושה יו"דים רצופים.
קריאת השם כפי שהוא כתוב הוא איסור חמור , יש לקרוא את השם כאילו כתוב "א/דֹני". עם זאת, ישנם מקומות שבהם נקרא שם זה כ"א/להים", בדרך כלל כאשר מופיעים הכינויים ברצף: "אדני הוי"ה". השם מנוקד לפי הוראת הקריאה, כ"א/דני" או "א/להים". יש איסור למחוק את השם המפורש אחרי כתיבה שלו, ואם כבר כותבים ואין מה לעשות איתו צריך לגנוז אותו. לרוב הדעות אין בעיה בכתיבת השם במחשב.
הקב"ה לא התגלה בשמו המפורש לאבות – "ושמי ה' לא נודעתי להם", ורק למשה רבנו ולעם ישראל הוא התגלה בשם מיוחד זה. ייחודו של השם שהוא מורכב רק מאותיות של תנועות ללא עיצורים. משמעות השם שקרוי גם "שם הויה" קשורה לתפיסה שהוא עצמו היה, הוה ויהיה, לומר כי הוא "הוה לנצח בכל הזמנים בשוה "היה הווה ויהיה. וכן נאמר בפירוש כלי יקר (שמות פרק ו פסוק ג) והווייתו בכל הזמנים, שהם עבר הוה עתיד, היא אחת בכולם, מבלי שיחול שינוי בדעתו (בשם המהר"ל).
עוד לדעת המהר"ל שם זה מצביע על כך שהוא הויה מופשטת שאיננה נתפסת בשכל אנוש. יש הסוברים ששם זה מבטא את האמונה שהקב"ה היווה, מהוה ויהווה את העולם כולו בכל רגע מחדש. באמונה הקבלית שם זה צופן בחובו מיפוי של הספירות, כאשר האות "י" מחולקת לשתי ספירות: קוצו של יו"ד הוא ספירה ראשונה, ספירת הכתר. האות "י" עצמה מייצגת את ספירת החכמה, האות "ה" הראשונה מייצגת את ספירת הבינה. האות "ו" מייצגת – 6 ספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח הוד ויסוד. האות "ה" האחרונה מייצגת את הספירה האחרונה, את ספירת המלכות.
מבחינת הנהגת ה', שם הויה מיוחס ל"הנהגת הייחוד", כלומר הנהגת ה' שמעל החוקיות, במובן מסוים הנהגה ניסית, כלומר הנהגה שאינה תלויה בחוקים או במעשי האדם. זאת לעומת שם "אלוקים" המיוחס ל"הנהגת המשפט", כלומר הנהגת ה' בדרך של חוקים (חוקי טבע וחוקים רוחניים). לפי האמונה היהודית שתי הנהגות אלה מתקיימים יחד בהרמוניה כאשר הנהגת הייחוד מנהיגה, מאפשרת ומנתבת את הנהגת המשפט.
השם המפורש בבית המקדש
רבי יעקב עמדין סבר שניקוד השם היה כמו המילה 'לְעוֹלָם', על פי הפסוק 'זה שמי לעֹלם' שחז"ל דרשוהו על איסור הגייתו ('העלמתו') של השם המפורש.
בבית שני, נוצר ריחוק גדול יותר מהשם, אשר הלך והתגבר עם הזמן. כך, השם היה נהגה ככתבו בבית המקדש בלבד. הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. ועל פי המסופר במשנה (מסכת יומא, ו, ב), העם היה נופל על פניו כאשר היה שומע את השם המפורש. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים – היה אומרו בקול נמוך כדי שלא ישמעו השם המפורש, (רמב"ם, משנה תורה, הל' עבודת יוה"כ ב, ו).
גם שאר הכהנים היו רשאים לומר את השם המפורש, בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש (בבלי, מסכת סוטה לח, א). ולאחר שמת הכהן הגדול שמעון הצדיק, הפסיקו הכהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים אף בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון. (יומא לט, ב; רש"י ותוספות).
על פי ההלכה, יש לנהוג כבוד מיוחד בשם זה, מלבד שיש לשמור באופן מכובד כל חפץ שנכתב עליו שם זה, ואין לזורקו לאשפה, או לעשות בו מעשה ביזיון אחר, עיקר האיסור הוא להשמידו, כפי שכותב הרמב"ם. כתוצאה מאיסור זה התפתח מושג הגניזה שבו גונזים כתבים שיש בהם איזכורים של שמות ה'.
כמו כן, לא הוגים אותו כפי שהוא נכתב, ויש שאף מחמירים ואוסרים להזכיר את אותיותיו אחד אחר השני, ובמקום כך אומרים: "יוד קי ואו קי", (רדב"ז ח"ה אלף ת"ח).
מפני שנכתב בתלמוד , "שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו, נעקר מן העולם". (בבלי, מסכת פסחים נ, א). לכן בכל מקום שכתוב השם המפורש: י-ה-ו-ה, נוהגים לבטא אותו א/דוני, אם מדובר בלימוד או תפילה, ואם מדובר בשיחת חולין, נהוג לבטא אותו השם.
במשנה תורה (הלכות יסודי התורה, פרק ו) כותב הרמב"ם:
כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, "ואִבדתם את שמם… לא תעשון כן לה' א/להיכם" (דברים יב,ג-ד).
ושבעה שמות הן: השם הנכתב יוד הא ואו הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאל נון יוד, וא/ל, וא/לוה, וא/להים, וא/היה, וש/די, וצ/באות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה.