"פותח את ידך
ומשביע לכל חי רצון"
פסוק מתוך ה"פרק "תהילה לדוד" (הנקרא "אשרי")
קבעו חכמים אם אדם אמר "אשרי" ולא כיוון בפסוק זה, ולא הבין ולא התבונן במשמעות הפסוק, חייב לחזור, אפילו נזכר בתוך פסוקי דזימרה, יאמר במקום שנזכר. ואם לא נזכר אלא עד שאמר ברכת "ישתבח", אז יאמר אותו אחר סיום העמידה. ויתחיל מפסוק "סומך ה' לכל הנופלים – ואם יכול טוב שאחר העמידה יחזור ויאמר המזמור כולו לצאת ידי חובת כל הדעות" ומשמע שאין לסמוך על אמירת "אשרי" של "ובא לציון" (מתוך סידור עוד יוסף חי)
מה יש לכוון?
תחילה: נזכור: אין מקרא יוצא מידי פשוטו והפירוש כאן:
"שהקב"ה מקור כל השפע, ממנו הכל, והוא ממלא רצונו ומשאלותיו הבסיסיות של כל חי .. "
התקבל הכוונה העמוקה יותר:
פותח
א ת
י ד ך
ר"ת "פא"י". בגימ' 91 כמו המילה :"אמן" ובעיקר כמו שילוב שם "הוי'ה ואדנות (י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י)
סופי תיבות:"ח-ת-ך" נחשב לשם קדוש של פרנסה
(שם זה גם יוצא מסופי תיבות של הפסוק "והיית אך שמח")
ערך השם : "ח-ת-ך" הוא 428 כערך המילה "ומשביע" ג"כ 428
מי שישים מול אותיות "ח-ת-ך" אותיות המתחלפות בשיטת א"ת ב"ש
נקבל אותיות "ס-א-ל" שזה אחד מע"ב שמות , ראה לעיל.
וערכו של "ס-א-ל" הוא 91 כמו "פא"י"=91
כמו שילוב הוי' ה ואדנות(לעיל)
המחבר את כל השמות הנ"ל ""פא"י"=91
ועוד "חת"ך" =428
ועוד "סא"ל"=91
יחד שלושתם: 610 כערך המילה :"מעשר"=610, (או: "אין א-להים זולתך" או "מלא אסמינו שבע")
וידוע ערך המעשר כסגולה בדוקה ומותרת, לעושר ולפרנסה…
ערך האכילה
זכורני מימי ילדותי- משנות ה-50 סיפור על הפועלים ברחובות אשר עדרו במעדר מסביב לעצי הפרי. חשו בזכות הגדולה שנפלה בחלקם לעבד את אדמת ארץ ישראל, ובהתרגשות גדולה, ברגע שלקחו את המעדר לידיהם עצמו עיניים ואמר :לשם ייחוד…הריני לוקח את המעדר בידי ו"מעדר" בגימ' "ש-די…" המילה :"בידי" גימ' שם י'ה'ו'ה (26) וכו'…כך יש באמת לראות את המציאות של עולם החומר… ומה עם האכילה החומרית המספקת את צרכי הגוף השמי. האם יש בה רוח וקדושה?
"כל עמל האדם לפיהו" (קהלת ו, ז) אמר החכם מכל אדם. הקב"ה שם בתוכנו את יצר הקיום יצר האכילה, את התיאבון ואת הרעב כדי להזין את הגוף כדי שישרוד בבריאות איתנה לאורך ימי חייו.
לו נתאר לנו את העולם ללא אכילה וללא שתייה, ללא צורך במזון, לא הייתה שום התפתחות בעולם. לו הייתה מובטחת לאדם הבטחה כי לא יאונה לו כל רע אם לא יאכל ולא ישתה לאורך ימי חייו, מי יודע אם הייתה לו דחיפה להשקיע בפיתוח העולם. יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב..כדי שיוכל לפרנס את עצמו ובני ביתו.
הכוח האדיר הזה אשר רבונו של עולם נטע בתוכנו…מה עצמתו? יש הרואים בתכונה זו הטבועה באדם גשר של זיכוך של כל עולם החומר. דורשי רשומות אמרו : "מזו"ן" הוא ר"ת של הביטוי "מלאים זיו ומפיקים נוגה:". ועוד יותר ראו במילה "מאכל" את המילה :"מלאך"! ששערכו 91 כשילוב שם הוי'ה ושם אדנות. מצאנו הקבלה בולטת במיוחד בין תפילת העמידה בבית הכנסת לתפילת ה"ישיבה" בבית הלוא היא ברכת המזון הנאמרת במיוחד בישיבה בבית לאחר הארוחה. לשניהם אותו דין אסור להפסיק בזמן אמירתם ונאמרות שתיהן בכוונה עצומה..ועוד יותר ברכת המזון היא מצווה מדאורייתא!
חז"ל השוו את השולחן בביתו של האדם למזבח ואמרו כמו שהמזבח מכפר כן השולחן בביתו של האדם מכפר עליו.(ברכות נ"ה ע"א)"וידבר אלי: "זה השולחן אשר לפני ה'"
המילה:"אוכל" היא צירוף של שני שמות של הקב"ה שהם חסד ורחמים. השם: "א-ל" הוא שם החסד והשם "הוי'ה " שהוא: "כ"ו" שם הרחמים. כך אנו מברכים בברכה הראשונה שתקן משה רבנו:"..בחן בחסד וברחמים..הוא נותן חסד לכל בשר כי לעולם חסדו.."צירוף שני שמות אלה יוצרים את המילה: א-וכ-ל. מידת הרחמים בתוך שם החסד. נשאלה פעם אחת שאלה. "הוא נותן לחם לכל בשר…" הרי אנו מוצאים הרבה אנשים רעבים בעולם…? אלא יש לומר , אכן הקב"ה נותן לכולם בלי יוצא מן הכלל, ויש מספיק בעולם לכולם, אך צאו וראו מה עושים בני-אדם חוטפים כמויות עצומות לעצמם..ולא נשאר לאחרים..(למה נלין עליו..אולי נסתכל עלינו…)
ידוע כי היהודי חייב לכוון בפסוק הראשון בקריאת שמע..ואם לא כיוון- יחזור ויכוון…יש פסוק נוסף בתפילה שאם לא מכוונים בו – חייבים לחזור ולכוון בו והוא הפסוק "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" הנאמר לאח הפסוק: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו…"
אנשי הקבלה יוסיפו נדבכים עמוקים בכל תהליך האכילה , לעיסתו עיכולו ….
חשיבות גדולה לכל דבר שאנו מכניסים לפינו (חשוב גם מה אנו מוציאים מפינו..) לכן הקפדה גדולה לדקדוקים השונים בכשרויות, אשריהם ישראל…
המקור של כל עניין האכילה בודאי נובע מתיקון חטא אדם הראשון. חטא אדם הראשון היה באכילה מפרי העץ שנאסר עליו לאכול..וכלה בקללה שהתקלל האדם: "בזעת אפך תאכל לחם.." הרי כל מעשה אכילה מחזיר אותנו אל מקור המקורות אל תחילת הבריאה…